בת עין שיעור 11 24.09.2026 1:36:26

מלבוש בהמה ללבוש אדם

שיעור ראשון בליקוטי הלכות על התורה, בין יום כיפור לסוכות, אחרי השיבה מאומן, ועל הלכות ראשית הגז. הרב פותח בדרך הלימוד: כל הלכה פותחת בסיכום התורה שהיא מבארת, והביאור של רבי נתן ״מובלע ומלובלב באמצע דרושיו עד שקשה וכבד להבחין בהם״ — ולכן צריך לחפש מה הביא אותו מתורה נ״ד אל ראשית הגז. ההלכה אומרת שגזת הצאן רמז על ההלכות, שמהן נעשים הלבושים, חלוקא דרבנן, ושצריך לתת את ראשית הגז לכהן איש החסד, אהבה דקדושה, כדי להכניע את המדמה ״שמחזר תמיד לשרות על פי שונה הלכות״ — שהרי כל הלכה בנויה על ״מדמה מילתא למילתא״. מכאן היסוד: העולם הזה ״כל כולו לבוש״, לבוש של רגלי הקדושה, וההלכה, מלשון הליכה, היא הקדושה המלובשת בו. בעמוד קס״ד מבאר רבי נתן שבעת גיזת הצאן צריך להעלות את הצמר מלבוש בהמה ללבוש אדם, בחינת מקיפין; והרב מדייק: אצל הכבש הצמר הוא גופו, ״אין משהו פנימי״, ואילו לבוש אדם הוא לבוש של משהו — מסתיר ומגלה. מי שנפל לבהמיות רואה את העולם כ״הדבר בעצמו״, מימד אחד, ״שאין העולם אלא אחד״; ומי שקולט שהעולם לבוש — זהו בירור ההלכה, לעלות מבהמה לאדם. כשהמדמה אינו מבורר ״הרע יותר מהטוב״: ההלכה משתעבדת לעולם הזה, נתפסת כמה ש״מדכאת את החיים״, והחומרות באות מעצבות — ואילו הבירור הוא שההלכה והחיים דבר אחד, ו״זה שיש הלכות — זה מה שמוציא אותנו מעצבות״, שמחה שאנחנו יהודים ושהכל פה לבוש. בדרך: אביו של האבני נזר שלמד בפורים, הפלפול בחתונה שנמשך שלוש שעות, החפץ חיים ששלח לברסלב ״כי הם שומרים שולחן ערוך״, התחפושת בנסיעה לאומן בזמן הקורונה, עמלק שדיברו בלשון כנען ולא החליפו את לבושם, ותירוצו של רבי בונים מפשיסחא ״אם אדם מחליף את הלבוש הוא כבר בן אדם אחר״, האתרוג והכלי זמר של רבנו, ר׳ נפתלי דובינסקי שחזר מסיביר והתמונה שלו בוחר הדס, הבן ברכבת בקרקוב ״אין להם כלום״, ופירות ארץ ישראל כיהלומים. בסיום — שיעור בסוכה בחול המועד.