לזכור שיש שכחה

הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.

המשך אות ד׳, על מאמר אבא שאול — ״קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה מתחתיי ועמדתי בגלגל עינו של אבשלום עד חוטמי״. שתי שאלות פותחות את השיעור, שתיהן מביאור הליקוטים ומכלל י״ז: הדבקות שאבא שאול מספר עליה נראית עניין חדש שלא הוזכר קודם, וכן ״אמת מארץ תצמח״ — ואין דרכו של הרבי להלביש השגתו במאמר חז״ל בדבר שלא דיבר בו תחילה. והתשובה: זו היא היא הדבקות של ייחוד ״השם אלוקים״ שבאות ב׳, והארץ שכאן היא ארץ אדום ורגלי הקדושה שהוזכרו שם; ומכאן שהלבשה כזו אינה מוסיפה עניין חדש אלא פותחת ומבארת את מה שנאמר קודם. מכאן גוף הלימוד: מהי דבקות — לא מחשבה על דבר, שהרי אדם חושב על הנסיעה דרך רומניה ואינו שם, אלא לחוות מציאות שמעבר לגשמיות שהוא עומד בה; ואבא שאול, בשעה שהוא נופל למערת המתים ונעשה בחווייתו כמת, זו עצמה הדבקות. והחידוש הגדול — שהיא נפתחת דווקא מתחתיו: כשם שהכרובים נפרדים ודבוקים כאחד, כך המוח בהפשטה גמורה והרגליים בתכלית הארציות הם אדם אחד, והדבקות תלויה בעקב. וכל דבקות שאין לה רגליים בארץ היא נבואת שקר — לא אדם שמתחזה, אלא מי שנאחז בכוחות רוחניים אמיתיים בלא בירור המדמה, ואצלו העולם הזה נעשה מאוס. מכאן היישום: זכרון עולם הבא צריך לתת נפקא מינה כאן ועכשיו, כשמחה על ציצית שאינה אלא בד וחוטים, וכרב נתן ב״עלים לתרופה״ שכל דיבורו במצוות הפשוטות. בחצי האחרון — הרע עין של אבשלום שנפל לתוכו: רע עין של התנשאות, התופס את האדם ברגליו — ״אתה מגושם, אל תחפש דבקות״ — והוא עצמו שכחת עולם הבא; ועד שאדם נותן רע עין בעצמו ומסכן את כל עבודת השם שלו. בין לבין: הנכה שננעל לילה שלם עם המתים, רפי ששכב בקבר וקיבל שיחת ביטוח חיים, המקל שגילף רבנו בדרך לקיים בו את התורה כדרך האבות, ומעשה התפילין שנחתכו. הסיום — אבשלום שנתלה ורגליו אינן בקרקע, ולעומתו הבעטלער השביעי שאין לו רגליים ובאמת יש לו.

שיעור על יד השם ויד האדם שבבירור המדמה, שכולו נבנה על מילה אחת בביאור הליקוטים. הרבי מביא ״קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״ — הבירור נעשה ביד האדם, והנבואה עצמה היא יד השם; והשאלה היא איך שתי הידיים הללו אחודות עד שהאחת אינה מופיעה בלא חברתה. הביאור מקשר זאת לפתרון יוסף, ובמילה ״בכלליותו״ מונח כל הביאור: כשפרעה מבקש פתרון, יוסף מקדים ״בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה״ — ואין זה דרך ארץ או ענווה בעלמא אלא הבירור בכלליות, ובלעדיו לא היה מגיע כלל לפרטי הפתרון; זה גם ההבדל בינו לבין החרטומים. מכאן הרב מוריד את הדבר לחיים: אנחנו מחפשים פתרונות, והפתרונות יושבים בפרטיות, אבל אי אפשר לברר בפרט אלא מכוח הכלל — ובנקודת הכלל האדם עצמו אינו בתמונה. כך המשפט שאמר פעם ליהודי אחד, ״אין פתרונות״, ששינה לו את חייו: ככל שאדם יודע לעומק שאין בכוחו לפתור, כך הוא יודע לעומק שיש פתרון אצל הקדוש ברוך הוא — וזה אינו ייאוש אלא הייחוד עצמו, ״השם אלוקיי״. בחלק השני של אות זו: כל הנביאים אינם מנגנים ומבררים מכוח דעתם אלא מכוח התקרבותם ויחודם למשה, כמו ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״ שבבמדבר י״א — ומשה עצמו נכלל ביד השם; ומכאן שההתכללות בצדיק היא הממוצע המחבר, וההתקשרות לרבנו היא ה״מקף״ שאין בכוחנו בלעדיו. רב דוד מוסיף ראיה יפה מרש״י בשמואל א׳ ט״ז — ששמואל אמר לשאול ״אנוכי הרואה״ ולא ״בלעדי״, וקודם משיחת דוד נאמר לו ״כאן אני מודיעך שאינך רואה״. בין לבין: המילון שכתבה אם חילונית לילדיה שחזרו בתשובה, רבי זושא והאפיקורס, שבע הדקות שבהן הרגיש שחייו מסודרים, ומעשה היהודי הפשוט שעמד שעות בציון ולא ביקש דבר לעצמו — מעשה שחלק א׳ נפסק באמצעו ונגמר בפתח חלק ב׳. בחלק ב׳ עוברים לדיון עם החברים: הקיבוץ שהוא כלל והפרט הבא אליו, הפתרון שאינו נראה כפי שציירנו, ומה עושים כשהלימוד יבש; ומשם ל״אמריקה זה סרט״, ל״המוצלח הגדול הוא מי שמסתיר הכי טוב את בעיותיו״, ולכך שאין בעולם אדם שאינו עומד בעבודת בירורים.

לימוד אות ד׳ סביב שתי שאלות: בפשט הליקוטי מוהר״ן עצמו — הרבי מביא ראיה שהשכחה באה על ידי מיתת הלב מ״נשכחתי כמת מלב״, ואילו הפסוק אומר רק שדוד נחשב כמת בלבם של אחרים, ולא שלבם מת; ובכלל י״א — כיצד מתייחד הפסוק עם פשוטו, שכל עניינו שאנשים שכחו את דוד, ומה זה נוגע לשכחת עולם הבא. דרך כלל הלימוד — לחפש את הפסוק במקום אחר בתורה — נפתח שמואל א ט״ז: דוד ״יפה עיניים וטוב רואי״, והראיה שאין בו עין הרע של התנשאות היא שהוא עצמו מנגן לשאול ומשיב לו את רוח המלכות שנמשכה ממנו. מכאן היישוב: מי ששכח את עולם הבא כל תפיסותיו מגושמות, ולכן שכחת עולם הבא מתבטאת אצלו בכך שהוא שוכח דווקא את אלה שכן זוכרים אותו — עובד השם הוא בעיניו חסר מציאות, ״כלי אובד״, וזו עצמה מיתת הלב שממנה נמשכים כל הלשון הרע והרע עין שבעולם. הרב קורא את מזמור ל״א ומראה שדוד צועק על זה ממש, ומכאן למעשה: להתפלל שלא ייפול בנו רע עין — לא על עצמנו ולא על זולתנו. בחלק השני: אבשלום שלא הניח בן זכר — זכר מלשון זיכרון ואישה מלשון נשייה, והבן הוא הזיכרון שנשאר לאדם; אם אין בו זיכרון של מה שמעבר לעולם הזה, זו שכחתו. בין לבין: מעשה הבחירות ברובע היהודי, הקומוניסטים ומשל שעון המים, התיירים בציון שבבית לחם, ומעשה המושל בקלויז.

שיעור על שאלת ביאור הליקוטים בפתח התורה — ״יש להתפלא בדבר הרמזים שהשם יתברך מזמין לכל אדם במחשבה דיבור ומעשה״: הרי כל דיבור ומעשה של האדם נמשך מן המחשבה שבו, וזולתה ״נחשב בשרו כעץ ואבן״, ולמה אפוא ״יאריך ויוכרח כביכול״ להזמין את הרמזים גם בדיבור ובמעשה ולא במחשבה לבד. הרב מעמיד את הקושיה על יסוד אחר לגמרי: ליקוטי מוהר״ן אינו ספר חסידות שבא לחזק, אלא ספר שממשיך השגה — ובהשגה אין טפל; מצד ההשגה עצמה הדיבור והמעשה נראים פועל יוצא ממילא, ואם כן או שאין להזכירם או שהם ״מוכרחים״ — ולמה. התירוץ שבביאור: ״עיקר ויסוד כוונתו יתברך מיום שברא את עולמו להיות שכינתו והתקשרותו בתחתית המדרגות״ — ולכן הצמצום העיקרי הוא דווקא אל המעשה, ובלעדיו אין האדם תופס את הדבר אף במחשבה; מחשבה בלי מעשה היא ״רוח בלי גוף״, ומכאן לכתות שהפקיעו את המצוות המעשיות בשם ״העיקר מחשבה״, לדרכי החקירות, ולחידושים שהרבי קורא להם רק ״יפה ונעים״. משם — משל בגדי המלך החדשים והילד שקלט בשכלו הפשוט: ״ליקוטי מוהר״ן קשה להבין מרוב עקמימות השכל, זה ספר פשוט מאוד״. חציו האחרון של חלק א׳ הופך את הכל: המעשה שכנגד המחשבה הוא השכחה שבעולם התחתון כנגד הזיכרון שבעליון — ״המשפט האחרון הוא פצצה״ — ובלא שכחה אין זיכרון כלל; העולם הזה כולו שכחה אחת גדולה של השם יתברך, ודווקא דרכה זוכרים בו. וכאן נקודת השיעור: התבודדות הרבי שנשמעה — ״עד מתי אני עובר את החיים בהבל הבלים״ — והדקה או השתי דקות שבהן יהודי אומר זאת לעצמו הן עצמן ״זכרונו בדעתו״ ותחתית המדרגה שבה הוא דבוק בו יתברך; שלמה החכם באדם השיג את ההבל, ואילו ״אנשי רוח״ שאומרים אותו יוצא להם דיכאון. בדרך: מעשה הנמלים החוזרות לאותו מסלול, אלפיים חשבוניות החשמל שבעולם הבא, ראש השנה כיום הזיכרון שכל כוחו בשכחה שהוא מביא, והעצה — ״הפוך את זה לתפילה״: אתה שבור לרסיסים, אמור זאת לפניו. חלק ב׳, הנפתח באמצע דיבור, מסדר את המסקנה בפי החברים: זיכרון בדעת אינו ידיעה נוספת אלא לקלוט שהקדוש ברוך הוא בלתי מושג — ומשם לברכות על בן שנולד ולסדרי הזמנים לקראת ראש השנה, עד שההקלטה נקטעת באמצע.

שיעור אחד רצוף שבו הרב מקשר, כדבריו בסופו, את נבל ואת אבשלום ואת התפילין ואת הקדימה והאחורה — דבר שהוא עצמו אומר שאינו נוהג לעשות. ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, ומיד עומד הקשר: ״ולזכרון בין עיניך״ הוא נקודת ההתנשאות של האדם, ומי שיש בו רע עין בהתנשאות פוגם בתפילין. משם לשתי הדוגמאות שהרבי מביא — נבל הכרמלי, ״מי דוד ומי בן ישי, רבו העבדים המתפרצים״, ואבשלום שלא סבל את התנשאות אביו ולא זכה לבן זכר שהוא הזיכרון. כנגדם דוד, ״יפה עיניים וטוב רואי״: ברגע שנמשח עוברת אליו רוח המלכות ורוח רעה נופלת על שאול — והוא עצמו בא ומנגן ומחזיר למתחרהו את רוחו, וכל ימיו לא שלח בו יד. חציו השני של השיעור הוא הביאור: קשר התפילין יושב בעורף, במקום היחיד שאין אדם יכול לראות בעצמו לעולם, ושם יושבת השכחה; ואין ״זיכרון״ אלא במקום שיש שכחה, כשברי הלוחות המונחים בארון עם הלוחות. מכאן שההתנשאות שמלפנים תלויה כולה באחוריים: מי שרוצה קדימה בלי אחורה הוא מלכות אבשלום — יפה תואר שמשך את לב ישראל בהבטחה שהכל טוב בלבד; ומי שפניו דבוקות באחוריו ויודע את צדו האפל, אין לו רע עין של התנשאות כלל, וזה ״וראית את אחורי״ שזכה בו משה. מכאן גם האיחוד של הצדיק עם המון עם — ההמון הם אחוריו, וייחודו עמם תועלת שלו ולא רק שלהם. בין לבין: אביגיל ו״צרורה בצרור החיים״, מעשה הנעצר ברמזור ״כמה אתה מוכר את האוטו״, החפץ חיים הרוקד על ששילם לבעל העגלה, רבי שמואל שפירא שאמר על עצמו שהוא גרוע מבולשוויק, ומי שראה את בבואתו במראה ובא ללחוץ לה יד. סוגיית הערב רב שבשבירת הלוחות נדחתה לפעם אחרת, והשיעור נחתם בהודעות על השבוע האחרון לפני אומן; ההקלטה נקטעת באמצע השיחה.

שיעור על אות כ–כא בביאור הליקוטים — צמצומי השם יתברך עד הרגלין, והצמצום שהצדיק מוכרח לצמצם עצמו אל המון עם. הרב פותח באות ב שבתורה: המקום שאנו עומדים עליו הוא נקודת הצמצום המרכזי, העקב, הדר השכל בתכלית — ודווקא דרכו מושג ייחוד השם אלוקי. מכאן לדיוק בלשון ביאור הליקוטים: המון עם, ״שאין להם השכל העמוק״, הם עצמם נקודת הצמצום; ושני הצמצומים — צמצום השם אל האדם התחתון שהוא הצדיק, וצמצום הצדיק אל מי שאין לו שכל כלל — יושבים על אותה נקודה, ולכן ״מוכרח״: כפי הצמצום כך גודל ההשגה, ואין כאן שתי ישויות. משם לחידוש שאין בשום מקום — באומן נפגשים מופלגים במעלה עם הנמוכים ביותר, וכל ההתנגדות לרבנו יושבת על אחד מן הצדדים ונפסקת כשרואים ששניהם ביחד; שאלת מנדי ״יש גם באמצע?״ מוליכה לנקודת המרכז שמכילה ראש ועקב, ולמיתת הלב — האדישות של מי שאינו מכיל את שניהם, לעומת דוד המלך שלבו חי ברצונות ובכאב כאחד. בחצי השני נכנסים לכפילות הצמצום שבתורה עצמה — ההסתפקות ו״נוטה שמים כיריעה״, יסוד ומלכות, המשא ומתן שבאות ג — ולשאלת רב דוד למה צריך שני צמצומים. התשובה נבנית מכלל החמישי: ״כאשר ישא האומן את היונק״ מוליך לבהעלותך, למשה שאומר ״לא אוכל אנכי לבדי״ ומצמצם עצמו לשבעים הזקנים — ״מי יתן כל עם ה׳ נביאים״; הצמצום השני, העיקרי, מוכרח לבוא מבחירת האדם בעצמו, ובלעדיו צמצום השם נשאר אצלו הסתר גמור. בין לבין: הרב לוי יצחק והאייפון, האברך שהתפעל שיש בשכונה מי שהכיר אותו, ההקפות השניות ו״ברסלב זה אורות״ — ״לא, זה צמצומים״, השעון, ״שרוי בלא אשה״ ועצת החבר בשבע ברכות, ובסוף ההתבודדות שמוציאה מן הבדידות ואמו של הרב על ״חברים״ בפייסבוק. ההקלטה נקטעת באמצע משפט.

שיעור שכולו סובב על מושג אחד — צמצום. הרב פותח בקריאת ביאור הליקוטים, ״שיש לבאר הכרח צמצומי השם יתברך ואלוקותו ותבונתו יתברך והורדתו בזה עד הרגלים״, ומעמיד את היסוד: אין דבקות באינסוף אלא דרך תכלית הצמצום — ״ארץ אדום רגלין״, העקב, המקום הגשמי ביותר שהאדם עומד עליו, ודווקא משם הדרך היחידה להתחבר לכל העולמות. מכאן החידוש שעליו נבנה כל השיעור: אותו יחס עצמו נוהג בצדיק — כשם שהקדוש ברוך הוא מצמצם עצמו עד נקודת המרכז שהצדיק עומד עליה, כך הצדיק מוכרח לצמצם את עצמו בכל המדרגות והשכלים של המון העם עד תחתית התחתית; ואין זה השפעה לזולת בלבד אלא צורך עצמו ממש, שלולי הייחוד עם ההמון אין לו השגת עצמו כלל, וזה מעגל שאין בו קודם ומאוחר. וכפי גודל הצמצום כך גודל ההשגה — שצמצום פירושו לקחת דבר שכולו מעבר להשגה ולעשותו זמין ומושג. הרב ממחיש זאת מן החינוך, שאי אפשר ללמד ילד אלא בירידה אל המוח הקטן שלו, כמעשה התלמיד שהיה כמדבר אל קיר עד שהתברר שנפשו נתונה במשחק שבחוץ; ומשם אל הדור — ההמונים הצעירים הנוהרים לאומן משום שהם יודעים שהרבי לא התייאש מהם, וההרגש ש״הצדיק הזה מבין אותי״ שהוא עצמו הייחוד, ומתוכו מתחילה התשובה. חציו השני נסמך על הפסוק שבאות ז׳, ״מי עלה שמים וירד... מי הקים כל אפסי הארץ״: העלייה והירידה אינן שני שלבים אלא תנועה אחת כתנועת הניגון, וכפי הירידה כך העלייה — וזה שבחו של משה, שמנשמתו נמשכים כל הניגונים; ו״אפסים״ הם הקרסוליים, הדור הזה כולו, עקבתא דמשיחא, שאין גשמיות למטה ממנו והוא שהצדיק מקים. בין לבין: ״יש אנשים שהשאול תחתיות אינו מספיק להם״ שבחיי מוהר״ן, המעשה בכותל — ״אל תתייאש ממני״, העיר החצובה מתחת לקרקע בטורקיה ומשל החיים במינוס, השיחה שאין לרבנו נחת רוח אלא מאיש בבגדים בלואים העושה דבר יהדות, כנס התשובה שבו נאסר לומר את המילה ״תשובה״, רבי יצחק ברייטר — ״מתים שנוסעים לחיים״, היהודי המכוסה קעקועים שעמד בציצית להתפלל מנחה בתל אביב, ו״אין ייאוש בעולם״ שנעשה הריקוד החזק ביותר שבחתונות. בסיום: מדוע מוכרח לשקוד על ספרי רבי נתן, ושברסלב אינה בדיעבד אלא לכתחילה — ״מי עלה שמים וירד״ היא תנועת החיים עצמה. ההקלטה נקטעת באמצע שאלה על הגדלת השכל שברמזים.

שיעור שכולו על צד אחד של הסוגיה: לא מה כנסת ישראל מקבלת מן הצדיק, אלא מה הצדיק עצמו מקבל מהם. הרב פותח בשאלה — בהשקפה ראשונה נראה שהייחוד הוא רק לצורך ההמון, ומראה מביאור הליקוטים שהורדת התיקון דווקא למשא ומתן ולמלאכה שבכנסת ישראל היא לבדה עיקר התיקון ושלמות הייחוד, ״לייחד גם כל המדרגות שבתחתי התחתיות״. מכאן המהלך: כשם שבפרטיות הצדיק עצמו אינו זוכה לדבק מחשבתו אלא דרך המלאכה והמשא ומתן שלו — הרגלין שלו — כך בכלליות ההמון הם רגליו, ואפילו התורה והתפילה שלהם נחשבות אצלו למשא ומתן; ובלעדיהם חסר לו האיחוד העליון עצמו, ״השם אלוקיך״. משם לצמצום: הקב״ה מצמצם עצמו עד נקודת המרכז, עד המקום שאתה עומד בו — העקב — ורק מי שזכה לייחד את נקודת התחתית של עצמו יכול לצמצם את דעתו על אותו משקל ממש ולעבור בכל המדרגות עד הפחות שבפחותים; ושני הצמצומים אינם שני שלבים אלא חד, ״השם אחד ושמו אחד״. מכאן היישום המוחשי: מקום המפגש עם הרבי הוא דווקא בנקודה הנמוכה — ההרגש ש״הצדיק הזה מבין אותי״ המשותף לכל סוגי האנשים בקיבוץ ראש השנה, ליקוטי תפילות שרבי נתן כתב תחילה לעצמו וקלט בהם את נקודת הרגלין של הדור, ומעשה כלב הים אצל רבי צדוק — שמקום בריחתו של אדם הוא מקום חיותו. בין לבין: ״מה שלומך? יש רבנו בעולם״, לחיות את ארץ ישראל, הנסיעה במולדובה ושבחי הרן, ומידת ההסתפקות של הצדיק — שגם ייחודו אינו תמידי, כסוד חנוכה.

המשך ביאור הליקוטים על תורה נ״ד, אותיות ט״ז–כ׳: מדוע אין אזהרת הרמזים חלה על המון העם — לא מפני שהם מבינים ממילא, אלא שההתעוררות עצמה נעשית ממילא: הצדיק משפיע מהשגתו והלב מתעורר לעבודת השם בפשיטות, בלי להבין איך זה עובד. מכאן נקודת הבחירה — הנכונות להיות מקושר למי שכן מבין, כחולה על שולחן הניתוחים. י״ח משלים: אין לנו את השכל לרמזי השי״ת, אבל יש לנו את השכל להבין את הרמזים שהצדיק מרמז לנו — ״ללכת עם התורה של הרבי״. וכ׳: כשם שהקב״ה מצמצם עצמו עד נקודת המרכז, כך הצדיק, כדי להשפיע השגתו, מצמצם עצמו דרך כל המדרגות עד הפחות שבפחותים — והרמזים אינם אמצעי להשגה אלא השגת הצמצום עצמה. בין לבין: משל החשמל, תמרורי האזהרה, נביאי השקר, ומעשה המקווה על ״צמצום המסך״.

ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, על הלכה: מה שהרבי אומר באות ב׳ על הקדושות שברגלין — ההלכה יושבת על המשבצת הזאת, שהיא מגלה את השכל של קדושה שיש בענייני העולם הזה ומקשרת אותו לקדושות הגבוהות שהן השכל; חוקי המדינה גם הם מדברים בזה העולם ואין בהם קדושה, ומצד שני שכל של גמרא בלא אמונה לקיים הוא שכל בלי רגליים — כאותו משורר מתל אביב שלמד גמרא עם סיגריה בשבת. משם ל״שונה הלכות״: משננים כדי לזכור, ושכחת ההלכה היא היא שכחת עולם הבא, שהרי ההלכה היא הדרך היחידה שבה אנחנו, העומדים בעולם מגושם, תופסים שיש עולם הבא; ולכן דייק הרבי כאן דווקא בלשון ״שונה הלכות״ ולא ״לימוד הלכה״ כבתורה ח׳. גוף השיעור הוא החידוש העצום שהרבי מחדש — שעיקר הכוח הרע שבמדמה מתלבש דווקא בשונה הלכות, במקום הזיכרון עצמו. לבאר זאת הרב פותח את הזוהר על ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: המלאכים שבאו לשרוף את משה בשעת מתן תורה, וכל המחדש בתורה נעשה שותף לבריאת שמים וארץ חדשים — שמים וארץ הם תפארת ומלכות, וכשלומדים הלכה באמת הם עולים לשורשם, לחכמה ולבינה, וזהו ייחוד הוי״ה אלוקים שהוא זכרון עולם הבא. הרע עין שבזוהר הוא של המלאכים; הרבי מוסיף שהמזיקים, שלא נברא להם גוף ויש להם אחיזה במלאכים, הם המתגברים — ותפקידם לברוא גוף למדמה, ומשקיבל המדמה גוף נשלמת שכחת עולם הבא. בדורנו קל להבין זאת: רוב ההמצאות הטכנולוגיות הן גוף של מדמה, והאינטרנט ״כאילו גוף״. המשימה עצמה — כשאדם לומד הלכה קופץ המדמה ומתלבש בהלכה עצמה, וטוען סברות שנשמעות ״גלייך״ ואינן נכונות; לימוד שאינו בגבול האנושי, שנותן לבני אדם עבודות של מלאכים. הדוגמה: תשובת רב משה פיינשטיין לרופא ששאל על עישון, שקודם כל מסבירה מהו אדם שמעשן — שאצלו זה יותר מאוכל, התמכרות — כי ההלכה מתלבשת במציאות, ו״אסור להזיק לעצמו״ לבדו הוא רוח בלי גוף. מכאן הכלל שגדול בתורה הוא מי שיודע לפסוק בדיעבד: המוציא ומזונות, ומעשה המברך ״בורא מיני מזונות״ על התפילין; והרמב״ם שהבין את המציאות. סיכום הרב ״בדרך אפשר״ — ההתגברות היא בתוך ההלכה עצמה, כשלומדים אותה בלא לקשר את הרגליים לראש. בין לבין: ר׳ מיכל דורפמן שהסתובב בין גדולי אמריקה עד שהגיע לרב משה פיינשטיין, החוברת על רבנו כ״דמות אוניברסלית״, ופגישת נשיאי רוסיה וארצות הברית שממנה יצא דבר אחד — הצלת הציון באומן; מעשה הארון שהובא מווינה ונפתח ולא היה בו אלא אוויר; והרב על עצמו — שבשנותיו הראשונות לא דיבר עם ברסלבר שמעשן, ו״התקלקל״ ולמד להבין את הבריות. הסיום — שאלת חבר על הפרשה, למה רבו הקללות מן הברכות, ותשובת הרב שמשיגים את השם רק מתכלית הצמצום וקולטים את השלילה יותר מן החיוב: אין שמחה בלא הבנת נזקי העצבות, ויראת העונש שרב לוי יצחק דיבר בה בלי סוף. ההקלטה נקטעת באמצע המשפט.

סוגיית השינה בתורה נד: שלוש בחינות בשינה — מודעות הצדיק, ה'ממילא' של המון העם, וחלום פרעה שהוא התגברות המדמה המסתירה את זכרון עולם הבא. בחלק השני עצות למעשה: לחיות את הנצחיות כאן ועכשיו, ולקדש את השכיבה והקימה מתוך שמחה.

המדמה שבדיבור ובמעשה: חידושי תורה אמיתיים בוראים שמים וארץ חדשים ומעלים את הייחוד התחתון לשורשו בייחוד העליון, ואילו מדמה לא מבורר בורא רקיעים דשוא. הכנעת המדמה היא ביד — הניגון העולה ויורד מברר את הרוח הטובה מעצבות הרוח, ומביא מלב נשבר לשמחה אמיתית.

שמירת הזיכרון תלויה בעיניים: ביאור הרע עין של התנשאות הפוגם בזכרון דעלמא דאתי, וההבחנה בינו לבין המדמה שבעין המעורב טוב ורע. דרך משיחת דוד ורוחו הרעה של שאול מודגם כיצד הרע עין יונק מהרע שבמדמה, וכיצד הדיבור ולשון הרע משפיעים על העין.