"אין פתרונות בחיים" רק מזה יצמח פתרון

ביאור הפסוק 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי': בעולם הזה מתגלות רק המדרגות התחתונות של הקדושה, ולכן ההשגה היא בדרך רמז ונכאי הרוח הם המבררים. מכאן לביאור הכלליות שבמדמה מול הפרטיות שבשכל — ייחוד השם אלוקי.

המשך אות ד׳, על מאמר אבא שאול — ״קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה מתחתיי ועמדתי בגלגל עינו של אבשלום עד חוטמי״. שתי שאלות פותחות את השיעור, שתיהן מביאור הליקוטים ומכלל י״ז: הדבקות שאבא שאול מספר עליה נראית עניין חדש שלא הוזכר קודם, וכן ״אמת מארץ תצמח״ — ואין דרכו של הרבי להלביש השגתו במאמר חז״ל בדבר שלא דיבר בו תחילה. והתשובה: זו היא היא הדבקות של ייחוד ״השם אלוקים״ שבאות ב׳, והארץ שכאן היא ארץ אדום ורגלי הקדושה שהוזכרו שם; ומכאן שהלבשה כזו אינה מוסיפה עניין חדש אלא פותחת ומבארת את מה שנאמר קודם. מכאן גוף הלימוד: מהי דבקות — לא מחשבה על דבר, שהרי אדם חושב על הנסיעה דרך רומניה ואינו שם, אלא לחוות מציאות שמעבר לגשמיות שהוא עומד בה; ואבא שאול, בשעה שהוא נופל למערת המתים ונעשה בחווייתו כמת, זו עצמה הדבקות. והחידוש הגדול — שהיא נפתחת דווקא מתחתיו: כשם שהכרובים נפרדים ודבוקים כאחד, כך המוח בהפשטה גמורה והרגליים בתכלית הארציות הם אדם אחד, והדבקות תלויה בעקב. וכל דבקות שאין לה רגליים בארץ היא נבואת שקר — לא אדם שמתחזה, אלא מי שנאחז בכוחות רוחניים אמיתיים בלא בירור המדמה, ואצלו העולם הזה נעשה מאוס. מכאן היישום: זכרון עולם הבא צריך לתת נפקא מינה כאן ועכשיו, כשמחה על ציצית שאינה אלא בד וחוטים, וכרב נתן ב״עלים לתרופה״ שכל דיבורו במצוות הפשוטות. בחצי האחרון — הרע עין של אבשלום שנפל לתוכו: רע עין של התנשאות, התופס את האדם ברגליו — ״אתה מגושם, אל תחפש דבקות״ — והוא עצמו שכחת עולם הבא; ועד שאדם נותן רע עין בעצמו ומסכן את כל עבודת השם שלו. בין לבין: הנכה שננעל לילה שלם עם המתים, רפי ששכב בקבר וקיבל שיחת ביטוח חיים, המקל שגילף רבנו בדרך לקיים בו את התורה כדרך האבות, ומעשה התפילין שנחתכו. הסיום — אבשלום שנתלה ורגליו אינן בקרקע, ולעומתו הבעטלער השביעי שאין לו רגליים ובאמת יש לו.

שיעור שנפתח משאלת החברים על אבא שאול — שהיה קובר מתים והעמיד עצמו בסכנה, וכשהגיע אל הרע עין של אבשלום ״חזר לאחוריו״ ובזה נתקשר לבחינת משיח. הרב מראה שאין כאן דבר מקרי: רבנו עצמו כתב לפני כן שמי שיכול לתקן את הרע עין יתקן, ומי שאינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בו צריך לברוח ממנו — ובריחת דוד מאבשלום היא הדוגמה שהרבי נותן. רע עין של בן על מלכות אביו הוא הקשה שבכולם, שהרי הבן חותך את הענף שהוא יושב עליו, ואבשלום אכן הפסיד את הכול ונשאר בלא בן ראוי למלכות; ומשום כך רע עין זה קשה מזה של שאול, שכנגדו דוד דווקא כן עמד. עיקר החידוש: הבריחה עצמה היא התיקון — ״התיקון של דוד זה הדבר הזה בעצמו שאדם ידע לברוח״ — ואבא שאול הולך אחורה בכוחו של דוד, ולכן דווקא בהליכה לאחור הוא מתקשר למשיח. מכאן פותחים את המקרא בשמואל ב׳ ט״ז וקוראים את כל ההשתלשלות: ציבא נער מפיבושת, שמעי בן גרא — ראש הסנהדרין — היוצא ומקלל ״צא צא איש הדמים ואיש הבליעל״ ומסקל באבנים, אבישי בן צרויה שרוצה להסיר את ראשו, ותשובת דוד ״כי ה׳ אמר לו קלל״. הקללה עצמה מוכיחה שדוד נפל אף הוא לבחינה של רע עין, ומן הפסוק שרבנו מביא — ״אולי יראה ה׳ בעיני והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו״ — מגיע כל הביאור: רש״י מפרש ״בעיני״ בדמעת עיניי, ונמצא שהבכי הוא בעצמו הסימן שהתגבר עליו הרע עין וגם התיקון שלו, ממש כבריחה שהיא מורה על הקלקול והיא עצמה התיקון. טוב עין כפשוטו הוא הרואה טוב והבכי מכלה את העיניים, ואף על פי כן צריך לקלקל את הראייה של ״אין עולם אלא אחד״ כדי לראות את עולם הבא; העולם כולו מלא בכי של רע עין — יללה על מה שלא השיגו — ולעומתו יש בכי שבקדושה, שאינו בא אלא כשההתקרבות לרבי מתחילה להציק לאדם ולהודות לפחות בפני עצמו שאינו מאה אחוז. בסופו של דבר טוב עין הוא זה שיודע שהקדוש ברוך הוא רואה אותו — וזהו זכרון עולם הבא שבתחילת התורה; ורע עין הוא ״נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד״, בלשון ימינו ״אף אחד לא רואה אותי״ — ודווקא אמירה זו לבורא עולם היא עצמה הזיכרון. בחלק האחרון חוזרים לשמואל א׳ ט״ז — ״אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי״ — ולרוח הרעה שבעתה את שאול מן השעה שנמשח דוד, ולכך שדוד הוא שבא ומנגן ומחזיר לו את הרוח הטובה, כלומר את מלכותו ממש: ההפך הגמור ממנצח ומפסיד בבחירות. זה בחינת משיח — מי שתיקן את העין עד שאין לו רע עין על שום בריאה שבעולם. בין לבין: מעשה הצדיק שנתעוור בסוף ימיו מרוב בכיות והגמרא על הבכי לאחר גיל ארבעים, הצדיק שזיהוהו בעיניים הדומעות ולא הסכים לכתוב את חידושיו שלא יינקו מהם החיצונים, ״שאול תחתיות אינו מספיק להם״ ושאול תחתיות של כל דור, והעצה ללחוץ על כפתור ״שמור״ ולפתוח את הצרות בזמן ההתבודדות. שמות הצדיקים שבמעשים אלו מגומגמים בהקלטה, והשיעור עצמו נקטע באמצע דיון החברים משום שהרב נחפז ללכת.

שיעור בביאורי הליקוטים על מאמר חז״ל שהמזיקין נבראו רוח ולא גוף, שקידש היום ולא הספיק לבראות גופם. הרב פותח בכלל הלימוד עצמו — שהביאור אינו בא לבאר את חז״ל אלא את התורה, ומי שאינו יודע מה קשה לו ילך לאיבוד. משם: ״לא הספיק״ כלפי שמיא הוא לשון שכחה, וכל שכחות העולם נמשכות מאותה מציאות שהקדוש ברוך הוא כביכול המציא בבריאה. הצמצום מאין סוף עד אין תכלית הוא תכלית ההעלמה, ודווקא ממנו לבד שייך זכרון עולם הבא: לזכור שיש שכחה הוא עצמו הזיכרון, ואם אין ההרגש הזה בלב — זו מיתת הלב. מכאן לרוח ולא גוף כמציאות המיתה, ולקליפות הבוראות לעצמן גופים דמיוניים שמבטלים את המיתה ומעלימים אותה לגמרי, לעומת מדמה דקדושה הבורא שמים וארץ חדשים בחידושי תורה.

הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.

ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, על הלכה: מה שהרבי אומר באות ב׳ על הקדושות שברגלין — ההלכה יושבת על המשבצת הזאת, שהיא מגלה את השכל של קדושה שיש בענייני העולם הזה ומקשרת אותו לקדושות הגבוהות שהן השכל; חוקי המדינה גם הם מדברים בזה העולם ואין בהם קדושה, ומצד שני שכל של גמרא בלא אמונה לקיים הוא שכל בלי רגליים — כאותו משורר מתל אביב שלמד גמרא עם סיגריה בשבת. משם ל״שונה הלכות״: משננים כדי לזכור, ושכחת ההלכה היא היא שכחת עולם הבא, שהרי ההלכה היא הדרך היחידה שבה אנחנו, העומדים בעולם מגושם, תופסים שיש עולם הבא; ולכן דייק הרבי כאן דווקא בלשון ״שונה הלכות״ ולא ״לימוד הלכה״ כבתורה ח׳. גוף השיעור הוא החידוש העצום שהרבי מחדש — שעיקר הכוח הרע שבמדמה מתלבש דווקא בשונה הלכות, במקום הזיכרון עצמו. לבאר זאת הרב פותח את הזוהר על ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: המלאכים שבאו לשרוף את משה בשעת מתן תורה, וכל המחדש בתורה נעשה שותף לבריאת שמים וארץ חדשים — שמים וארץ הם תפארת ומלכות, וכשלומדים הלכה באמת הם עולים לשורשם, לחכמה ולבינה, וזהו ייחוד הוי״ה אלוקים שהוא זכרון עולם הבא. הרע עין שבזוהר הוא של המלאכים; הרבי מוסיף שהמזיקים, שלא נברא להם גוף ויש להם אחיזה במלאכים, הם המתגברים — ותפקידם לברוא גוף למדמה, ומשקיבל המדמה גוף נשלמת שכחת עולם הבא. בדורנו קל להבין זאת: רוב ההמצאות הטכנולוגיות הן גוף של מדמה, והאינטרנט ״כאילו גוף״. המשימה עצמה — כשאדם לומד הלכה קופץ המדמה ומתלבש בהלכה עצמה, וטוען סברות שנשמעות ״גלייך״ ואינן נכונות; לימוד שאינו בגבול האנושי, שנותן לבני אדם עבודות של מלאכים. הדוגמה: תשובת רב משה פיינשטיין לרופא ששאל על עישון, שקודם כל מסבירה מהו אדם שמעשן — שאצלו זה יותר מאוכל, התמכרות — כי ההלכה מתלבשת במציאות, ו״אסור להזיק לעצמו״ לבדו הוא רוח בלי גוף. מכאן הכלל שגדול בתורה הוא מי שיודע לפסוק בדיעבד: המוציא ומזונות, ומעשה המברך ״בורא מיני מזונות״ על התפילין; והרמב״ם שהבין את המציאות. סיכום הרב ״בדרך אפשר״ — ההתגברות היא בתוך ההלכה עצמה, כשלומדים אותה בלא לקשר את הרגליים לראש. בין לבין: ר׳ מיכל דורפמן שהסתובב בין גדולי אמריקה עד שהגיע לרב משה פיינשטיין, החוברת על רבנו כ״דמות אוניברסלית״, ופגישת נשיאי רוסיה וארצות הברית שממנה יצא דבר אחד — הצלת הציון באומן; מעשה הארון שהובא מווינה ונפתח ולא היה בו אלא אוויר; והרב על עצמו — שבשנותיו הראשונות לא דיבר עם ברסלבר שמעשן, ו״התקלקל״ ולמד להבין את הבריות. הסיום — שאלת חבר על הפרשה, למה רבו הקללות מן הברכות, ותשובת הרב שמשיגים את השם רק מתכלית הצמצום וקולטים את השלילה יותר מן החיוב: אין שמחה בלא הבנת נזקי העצבות, ויראת העונש שרב לוי יצחק דיבר בה בלי סוף. ההקלטה נקטעת באמצע המשפט.

סוגיית השינה בתורה נד: שלוש בחינות בשינה — מודעות הצדיק, ה'ממילא' של המון העם, וחלום פרעה שהוא התגברות המדמה המסתירה את זכרון עולם הבא. בחלק השני עצות למעשה: לחיות את הנצחיות כאן ועכשיו, ולקדש את השכיבה והקימה מתוך שמחה.

המדמה שבדיבור ובמעשה: חידושי תורה אמיתיים בוראים שמים וארץ חדשים ומעלים את הייחוד התחתון לשורשו בייחוד העליון, ואילו מדמה לא מבורר בורא רקיעים דשוא. הכנעת המדמה היא ביד — הניגון העולה ויורד מברר את הרוח הטובה מעצבות הרוח, ומביא מלב נשבר לשמחה אמיתית.

שמירת הזיכרון תלויה בעיניים: ביאור הרע עין של התנשאות הפוגם בזכרון דעלמא דאתי, וההבחנה בינו לבין המדמה שבעין המעורב טוב ורע. דרך משיחת דוד ורוחו הרעה של שאול מודגם כיצד הרע עין יונק מהרע שבמדמה, וכיצד הדיבור ולשון הרע משפיעים על העין.

ביאור מושג הייחודים בתורה נד: הייחוד העליון של השם אלוקי שהוא תמידי, והייחוד התחתון של צדיק וכנסת ישראל שהוא לפרקים ודו־צדדי. הצדיק משפיע את זכרון עולם הבא, וכנסת ישראל נותנת לו את העולם הזה במשא ומתן — כמשל איש ואישה שכל אחד נותן לשני את מה שאין לו.

ביאור מושגי היסוד של אות ב: עסקי חול, רגלי הקדושה, התלבשות והערה, ייחוד עליון ותחתון והסתפקות — מזון דכולא ביה. שני הטעמים להסתפקות (מקום מסוכן וקדושות גבוהות) אחד הם, ועל ידם האדם זוכה ליהנות מהעולם הזה בשלמות.

המשך הלימוד באות ג׳, לבקשת החברים שביקשו להעמיק במידת ההסתפקות. הרב פותח בשתי הקדמות: האחת — שכל תורה בליקוטי מוהר״ן יושבת על שני הפכים שאין השכל סובלם, ולכן אי אפשר לקנות את הדברים בשכל לבדו אלא באמונה; והשנייה — שהצדיק משיג ומשפיע לכנסת ישראל, ואצל המקבלים הדברים נעשים ״ממילא״, כמי שנוסע לאומן ואומר שאינו יודע איך זה עובד אבל יודע שזה עובד. מכאן לגוף הסוגיה: בקריאת אות ב׳ מתברר שיש הסתפקות מתוך הסתפקות — ״צדיק אוכל לשובע נפשו״, ומן השובע עצמו צריך להפריש לצדקה, ונמצא שנחסר לו וגם שם עליו להסתפק. שתי הראיות שהרבי מביא הפוכות בתכלית: ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — הסתפקות של מי שיושב על המינימום ומרגיש שבע; ו״לא עליך המלאכה לגמור ואינך בן חורין להיבטל ממנה״ — הסתפקות של מי שממלא כל רגע ולעולם אינו גומר, ואף על פי כן אין בו תסכול. חציו השני של השיעור מתרגם זאת לחיים: אין אדם בעולם שאין בו שני הצדדים — מקום שבו די לו במועט ומקום שבו לעולם לא יסתפק — ומי שאין לו ייחוד ביניהם בורח מצד אל צד, כמשל הכביש העוקף שרק מעתיק את הבעיה. הייחוד עצמו נעשה ממילא, מכוח האמונה הפשוטה בצדיק, וסימנו שאדם מתחיל להיות מבסוט מחייו — וזו גם ההשפעה האמיתית על הבנים. בין לבין: מעשה השטענדער בעולם הבא, רבי ישראל קרדונר ורבי נחמן בורשטיין, בעל המשאית במוסך, מעשה התלמיד חכם והבנקאי בבני ברק, והעצה לאב הכואב — ״תברך ברכת המזון בשיא שמחה״. סוף ההקלטה מתפורר לשברי משפטים.

שיעור שכולו על מושג אחד — הסתפקות, ועל הכפל שבתוכו. הרב פותח בקטע שבו הרבי מדבר מהשגת ההמון, ״אפילו המון עם שאינם יכולים ללמוד הם מקיימים עסק התורה במה שקוראים קריאת שמע״, ומעמיד את היחס ההופכי: מה שאצל הצדיק הוא מידת ההסתפקות — המשא ומתן שהוא עושה רק כמוכרח — הוא אצל ההמון עצם המציאות, ומה שאצל ההמון הוא הסתפקות, התורה, הוא אצל הצדיק המציאות עצמה. על מידת ההסתפקות שבתורה מביא הרבי שני מאמרי חז״ל, ומהם שתי השאלות שהשיעור בנוי עליהן: הגמרא — ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — נמשכת מיד ב״ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ״, ורבא אומר הפוך ״מצוה לאומרו״, ושניהם כאחד אינם רוצים שיישאר שם, ואם כן היכן ההסתפקות; ועוד, ששתי הראיות הופכיות זו לזו — קריאת שמע היא תפיסת המינימום, ואילו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה״ היא תפיסת המקסימום, מי שאינו מרפה רגע ורק אינו מגיע לגמור. את הכל מיישב הרב מלשון ביאור הליקוטים ב״כפל ההסתפקות״: יש הסתפקות ראשונה שהצדיק משפיע להמון כדי שתהיה להם שייכות כלשהי לקדושה — שיאמר קריאת שמע וירגיש ״ברוך השם עשיתי את שלי״ — ויש הסתפקות שנייה, ההסתפקות בעצם, של מי שכבר יודע שיש עולם מלא ואף על פי כן שמח בחלקו; והשנייה אינה באה אלא מתוך הראשונה, ומי שמדלג עליה נשבר, שאין ההמון מתחילים מקצה אלא מאפס — ״מינוס ועוד מינוס זה פלוס״. אותו משקל עצמו נוהג בצדיק: הסתפקותו מן העולם הזה היא שאינו נוטל אלא את המוכרח, ועיקרה כשהוא מחסר גם מן ההכרחיות עצמה ונותנה לצדקה. ומכאן העיקר — שההסתפקות היא נקודת הייחוד עם הצדיק, שאין אדם קונה אותה בשיטות שהוא בונה לעצמו אלא מקבלה מן הרבי, ומי שאין לו סיפוק במעט, אף שאיפותיו הגדולות אינן אלא נרבים. בין לבין: ההפסקה על חום היום ושעת הדינים שבצהריים, רבי יצחק ברייטר שהחזיק ש״ס בבית החולים וחזר בין בדיקה לבדיקה והבת שסרגה גרביים ולמדה משנה, ״לחפש עוד נקודה ועוד נקודה״ והסימן שמצאת באמת נקודה טובה — שאתה רוצה עוד, היהודי שהיה מזמר גמרא בכל יום שישי מעבר לרחוב בירושלים ו״טעמתי גן עדן בשכונה״, הספרייה שמסתכלים בה ומקבלים ייאוש, בית החזון איש בבני ברק ששלוש משפחות גרו בו על שבעים מטר, הדירה שמול הכותל שנמסרה לרב שמואל אורביץ, מנת המרק בשנות הרעב ברוסיה שנזכרה שבעים שנה אחר כך, ״גם מעט זה טוב״ שאמר רבנו לרבי נתן והחותן ששלח את בתו למכור מלח בשוק ובלבד שילמד, ספר ״מי שמואל״ וברכת המזון שבמרון שנזכרה כעבור שנים, והמלמל ״מנחה, מנחה״ חצי שעה לפני הזמן. ההקלטה מסתיימת כסדרה בברכת הפרידה לקראת ראש השנה.

שיעור על עבודת הבירור שבניגון ובשמחה, ומשם אל שברי הלוחות שבארון. הוא נפתח בשאלת חבר: הרבי מדבר שבלילה מבררים את הניגונים ושהניגון הוא שמחה, ואילו ראיית השמחה היא ״שפכי כמים לבך נוכח פני השם״ שנאמרה באיכה — ומיישב ביאור הליקוטים שהירידה עצמה היא בירור הרוח הנכאה, ובלעדיה גם התנועה שלמעלה אינה ניגון כלל. מכאן הרב מוציא כלל: כל בירור הוא שני דברים מעורבים שאינם ניכרים כשניים, ועיקרו החילוק בין לב נשבר לעצבות — חילוק שהחסידות כמעט מחקה מן הלקסיקון מפני סכנת העצבות, ולכן ״שם אומרים לך מה לא, וכאן אומרים לך מה כן״. שמחה שאין בה נקודת בירור אינה שמחה אלא הוללות, ״כל רוחו יוציא כסיל״, וכשם שיש נביאי שקר יש ניגוני שקר שאינם אלא מדמה של ניגון. ראיה מישעיהו ס״ו — ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״: נכי הרוח הם המבררים את הרוח הנכאה, והם עצמם ״שונאיכם מנדיכם״. ״יודע נגן״ אינו טכניקה ואינו החכמה שבשבע החכמות אלא מי שקולט את הבירור שבניגון, ולכן דוד הוציא בו את שאול מן הרוח הרעה. בחציו השני של חלק א׳ חוזרים לתורה: ביאור הליקוטים קושר את ״שפכי כמים לבך״ לשברי הלוחות שבאות ג׳, ששם הם מוזכרים דווקא בהקשר מיתת הלב — ועומק העניין שהבירור לוקח את המיתה עצמה ועושה ממנה לב נשבר, ״נשכחתי כמת מלב״. מכאן לארון: היריעות הן שעושות את הארון לארון, ובלעדיהן אין זה אלא ארון ברחוב; הארון נקרא ״עני״, והיריעה מוציאה אותו מעניותו ועושה אותו כלי קיבול — וזו נקודת הייחוד וכל האיחוד עם הצדיק. חלק א׳ נפסק באמצע המשפט על שני שלבי הארון, וחלק ב׳ פותח בהמשכו: שברי הלוחות הם הכלי והלוחות הם השמחה, ושמחה בלא לב נשבר היא שפיכת מים לרחוב. משם למידת העניות שבחיים — אין אדם שמח אלא מתוך יציאה מעניותו, והשמחה המדומה מבקשת למחוק את חוויית העני עצמה, וזו מיתת הלב; וכאן גם שורש הרע עין, שאין אדם מוכן לעמוד במקום הזה. בין לבין: מעשה החתונה בקורונה שכולם רקדו באוזניות והוא לא שמע דבר, הנואם שדיבר חמש דקות ולא אמר כלום, המעשה הארוך של השידור החי ברשות השידור והעיתונאי שאמר ״הלב שלי שותה דם״, רבי יצחק ברייטר ו״טויטע חסידים״, האברך שנכנס למניין עם כרוב ושישיית מים, העניים בברזיל שהעשירים משלמים לראותם רוקדים, והספר שהביא הבן מבית הספר ולימד איך להיות עשיר. סוף ההקלטה של חלק ב׳ מתפורר לשברי מילים.

שיעור שכולו סובב על מושג אחד — צמצום. הרב פותח בקריאת ביאור הליקוטים, ״שיש לבאר הכרח צמצומי השם יתברך ואלוקותו ותבונתו יתברך והורדתו בזה עד הרגלים״, ומעמיד את היסוד: אין דבקות באינסוף אלא דרך תכלית הצמצום — ״ארץ אדום רגלין״, העקב, המקום הגשמי ביותר שהאדם עומד עליו, ודווקא משם הדרך היחידה להתחבר לכל העולמות. מכאן החידוש שעליו נבנה כל השיעור: אותו יחס עצמו נוהג בצדיק — כשם שהקדוש ברוך הוא מצמצם עצמו עד נקודת המרכז שהצדיק עומד עליה, כך הצדיק מוכרח לצמצם את עצמו בכל המדרגות והשכלים של המון העם עד תחתית התחתית; ואין זה השפעה לזולת בלבד אלא צורך עצמו ממש, שלולי הייחוד עם ההמון אין לו השגת עצמו כלל, וזה מעגל שאין בו קודם ומאוחר. וכפי גודל הצמצום כך גודל ההשגה — שצמצום פירושו לקחת דבר שכולו מעבר להשגה ולעשותו זמין ומושג. הרב ממחיש זאת מן החינוך, שאי אפשר ללמד ילד אלא בירידה אל המוח הקטן שלו, כמעשה התלמיד שהיה כמדבר אל קיר עד שהתברר שנפשו נתונה במשחק שבחוץ; ומשם אל הדור — ההמונים הצעירים הנוהרים לאומן משום שהם יודעים שהרבי לא התייאש מהם, וההרגש ש״הצדיק הזה מבין אותי״ שהוא עצמו הייחוד, ומתוכו מתחילה התשובה. חציו השני נסמך על הפסוק שבאות ז׳, ״מי עלה שמים וירד... מי הקים כל אפסי הארץ״: העלייה והירידה אינן שני שלבים אלא תנועה אחת כתנועת הניגון, וכפי הירידה כך העלייה — וזה שבחו של משה, שמנשמתו נמשכים כל הניגונים; ו״אפסים״ הם הקרסוליים, הדור הזה כולו, עקבתא דמשיחא, שאין גשמיות למטה ממנו והוא שהצדיק מקים. בין לבין: ״יש אנשים שהשאול תחתיות אינו מספיק להם״ שבחיי מוהר״ן, המעשה בכותל — ״אל תתייאש ממני״, העיר החצובה מתחת לקרקע בטורקיה ומשל החיים במינוס, השיחה שאין לרבנו נחת רוח אלא מאיש בבגדים בלואים העושה דבר יהדות, כנס התשובה שבו נאסר לומר את המילה ״תשובה״, רבי יצחק ברייטר — ״מתים שנוסעים לחיים״, היהודי המכוסה קעקועים שעמד בציצית להתפלל מנחה בתל אביב, ו״אין ייאוש בעולם״ שנעשה הריקוד החזק ביותר שבחתונות. בסיום: מדוע מוכרח לשקוד על ספרי רבי נתן, ושברסלב אינה בדיעבד אלא לכתחילה — ״מי עלה שמים וירד״ היא תנועת החיים עצמה. ההקלטה נקטעת באמצע שאלה על הגדלת השכל שברמזים.