שני ממדים במידת ההסתפקות

חריש · שיעור 8· 26.07

שני ממדים במידת ההסתפקות

חריש שיעור 8 מתוך 11 י״ב באב 26.07

118

לימוד בביבי הנחל על הדיוק "הגדלת השכל צריך להיות במידה": בלי צמצום השכל נופלים לאמונות כוזביות ולבחינת נביאי שקר, ובלי הסתכלות לפי המדרגה דורשים במופלא. מכאן מגיע השיעור לאמת מארץ תצמח — הקב"ה מצמצם את הרמזים דווקא לנקודת המרכז, המקום שהאדם עומד עליו.
לכל הנושאים
בירור שני הטעמים להסתפקות מהעולם הזה — מקום מסוכן וקדושות גבוהות — והחידוש שהם סיבה ותוצאה זה לזה: רק מכוח הקדושות הגבוהות קולטים שהעולם מסוכן, וידיעת הסכנה עצמה מצילה ומדבקת בתכלית. בעזרת ספר יקרא דשבתא מתקשר הכל לשבת, לעוון עקבי יסובני ולאמת שבעלמא דשיקרא.
לכל הנושאים
המשך סוגיית ההסתפקות: הצדקה נולדת מנקודת השובע, והצדיק משפיע לכנסת ישראל את מידת ההסתפקות עצמה. דרך "לא עליך המלאכה לגמור" וגמירות הדעת שבמשא ומתן מתברר שגם לצדיק וגם להמון יש הסתפקות בתורה ובעולם הזה, ושלהסתפקות שני ממדים הופכיים — ההכרחיות והרעב — שנקודת הבחירה יושבת ביניהם.
לכל הנושאים
המשך הלימוד באות ג׳, לבקשת החברים שביקשו להעמיק במידת ההסתפקות. הרב פותח בשתי הקדמות: האחת — שכל תורה בליקוטי מוהר״ן יושבת על שני הפכים שאין השכל סובלם, ולכן אי אפשר לקנות את הדברים בשכל לבדו אלא באמונה; והשנייה — שהצדיק משיג ומשפיע לכנסת ישראל, ואצל המקבלים הדברים נעשים ״ממילא״, כמי שנוסע לאומן ואומר שאינו יודע איך זה עובד אבל יודע שזה עובד. מכאן לגוף הסוגיה: בקריאת אות ב׳ מתברר שיש הסתפקות מתוך הסתפקות — ״צדיק אוכל לשובע נפשו״, ומן השובע עצמו צריך להפריש לצדקה, ונמצא שנחסר לו וגם שם עליו להסתפק. שתי הראיות שהרבי מביא הפוכות בתכלית: ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — הסתפקות של מי שיושב על המינימום ומרגיש שבע; ו״לא עליך המלאכה לגמור ואינך בן חורין להיבטל ממנה״ — הסתפקות של מי שממלא כל רגע ולעולם אינו גומר, ואף על פי כן אין בו תסכול. חציו השני של השיעור מתרגם זאת לחיים: אין אדם בעולם שאין בו שני הצדדים — מקום שבו די לו במועט ומקום שבו לעולם לא יסתפק — ומי שאין לו ייחוד ביניהם בורח מצד אל צד, כמשל הכביש העוקף שרק מעתיק את הבעיה. הייחוד עצמו נעשה ממילא, מכוח האמונה הפשוטה בצדיק, וסימנו שאדם מתחיל להיות מבסוט מחייו — וזו גם ההשפעה האמיתית על הבנים. בין לבין: מעשה השטענדער בעולם הבא, רבי ישראל קרדונר ורבי נחמן בורשטיין, בעל המשאית במוסך, מעשה התלמיד חכם והבנקאי בבני ברק, והעצה לאב הכואב — ״תברך ברכת המזון בשיא שמחה״. סוף ההקלטה מתפורר לשברי משפטים.
לכל הנושאים
שיעור אחד רצוף שבו הרב מקשר, כדבריו בסופו, את נבל ואת אבשלום ואת התפילין ואת הקדימה והאחורה — דבר שהוא עצמו אומר שאינו נוהג לעשות. ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, ומיד עומד הקשר: ״ולזכרון בין עיניך״ הוא נקודת ההתנשאות של האדם, ומי שיש בו רע עין בהתנשאות פוגם בתפילין. משם לשתי הדוגמאות שהרבי מביא — נבל הכרמלי, ״מי דוד ומי בן ישי, רבו העבדים המתפרצים״, ואבשלום שלא סבל את התנשאות אביו ולא זכה לבן זכר שהוא הזיכרון. כנגדם דוד, ״יפה עיניים וטוב רואי״: ברגע שנמשח עוברת אליו רוח המלכות ורוח רעה נופלת על שאול — והוא עצמו בא ומנגן ומחזיר למתחרהו את רוחו, וכל ימיו לא שלח בו יד. חציו השני של השיעור הוא הביאור: קשר התפילין יושב בעורף, במקום היחיד שאין אדם יכול לראות בעצמו לעולם, ושם יושבת השכחה; ואין ״זיכרון״ אלא במקום שיש שכחה, כשברי הלוחות המונחים בארון עם הלוחות. מכאן שההתנשאות שמלפנים תלויה כולה באחוריים: מי שרוצה קדימה בלי אחורה הוא מלכות אבשלום — יפה תואר שמשך את לב ישראל בהבטחה שהכל טוב בלבד; ומי שפניו דבוקות באחוריו ויודע את צדו האפל, אין לו רע עין של התנשאות כלל, וזה ״וראית את אחורי״ שזכה בו משה. מכאן גם האיחוד של הצדיק עם המון עם — ההמון הם אחוריו, וייחודו עמם תועלת שלו ולא רק שלהם. בין לבין: אביגיל ו״צרורה בצרור החיים״, מעשה הנעצר ברמזור ״כמה אתה מוכר את האוטו״, החפץ חיים הרוקד על ששילם לבעל העגלה, רבי שמואל שפירא שאמר על עצמו שהוא גרוע מבולשוויק, ומי שראה את בבואתו במראה ובא ללחוץ לה יד. סוגיית הערב רב שבשבירת הלוחות נדחתה לפעם אחרת, והשיעור נחתם בהודעות על השבוע האחרון לפני אומן; ההקלטה נקטעת באמצע השיחה.
לכל הנושאים
שיעור על אות ה׳ — ״צריך לשמור את העין מכוח המדמה״ — הנפתח בשאלה שר׳ אברהם שואל בביאור הליקוטים על אות א׳: אחרי שהתורה עצמה מגלה שיש מדמה דקדושה, שממנו נמשכת הנבואה ומכוחו זכה מוהרנ״ת לדמות מילתא למילתא בלי טעות, למה הרבי כותב כמה פעמים ״מדמה״ בלשון סתם, כבחינת רוח רעה וכוח הבהמיות? התירוץ — ״מי עלה שמים וירד״ בבירור המדמה זולת משה; רש״י על הפסוק: ״כמשה״; כל הנביאים נתנבאו בכוחו, ו״אין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו״ — עד משה. כנסת ישראל אינה במדרגה הזאת כלל, ואצל המון העם הדמיון הרע גובר על הטוב, ולכן בצדק נקרא המדמה שם בלשון סתם; ורק על ידי התקשרות לנשמת משה מתחיל המדמה של האדם להתברר — וזו, אומר הרב, נקודת הפתיחה של כל סוגיית ייחוד הצדיק עם כנסת ישראל. בדרך: סוגריים בכלל התשיעי על הדעת שנקראת ״משה משיח״, ומשל הטלפון שמגיע למאה אחוז רק כל זמן שהוא מחובר — ״אתה אף פעם לא באפס ולא במאה״. משם לכסיל: ״המוציא דיבה הוא כסיל״ שבאות ה׳ הוא ״כל רוחו יוציא כסיל״ שבאות ז׳ — מי שאינו יודע כלל שיש בירור, כמנגן שאינו שומע את זיופו וכפרות פרעה ש״לא נודע כי באו אל קרבנה״; והעולם המערבי שבו ״מה שבא לך זה הטוב״, עד שהמדמה של הבהמיות נעשה בעיניו תכלית הבריאה. ההשפעה הראשונה של הצדיק על כנסת ישראל היא עצם המודעות שיש בירור. חציו האחרון של חלק א׳ עונה על שאלת הרב דורון — איך נכנסה כאן האהבה: מ״חלום פרעה אחד הוא״ שבאות ו׳ — אהבה נקראת אחד, ואחד, שניים שנעשים אחד, אינו אפשרי אלא בכוח הדמיון שאין לו גבול; כשהמדמה נופל נופלת עמו האהבה לאהבות בהמיות — ״נפילת האחד״, פירוד שמתלבש באחד, ״מה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת״. חלק ב׳ — הנפתח באמצע דיבור, בבדיחה שממשיכה את בדיחת הסיום של חלק א׳ — חוזר ומסדר: אהבה יושבת על כוח המדמה, במבה, אישה, ולהבדיל הקדוש ברוך הוא; ומשם, בכלל הראשון, לסוף התורה: ״שנתיים ימים״ ו״יום לשנה״ של מוציאי דיבת הארץ. הביאור בעמוד קפ״א מלביש את האחד על הזמן: באהבה דקדושה שבע שנים הן ״ימים אחדים״, ובלשון הרע האחד נעשה הרבה וכל יום ארוך כשנה — הצעירים שפניהם כבר זקנות בגיל עשרים, הזקן שעבר את הבולשביקים ופניו כתינוק, והמכשירים שמאחדים כביכול זמן ומרחק ומשאירים את האדם בלי זמן. בין לבין: מעשה הרב שמחה קוק ברחובות עם היהודי שביקש ״קצת פלפל בחיים״, בעל התשובה ששאל אם צריך לתת גיטין, השכנה והחרקים, והדירה בחריש ברחוב מספר 13. השיעור נחתם בדברים על הנסיעה לאומן — לא ״איך עושים וידוי״ אלא להיכלל בקיבוץ; במעשה הצדיק מצ׳רנוביל שהתכופף בתוך ההמון בערב יום כיפור ואמר ״מקוה ישראל״; וב״ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש״ — בית מדרש אחד מול קרנות רבים. שני החלקים נגמרים בשלמות ואינם נקטעים.
לכל הנושאים

שני ממדים במידת ההסתפקות

רגעים שמורים

נושאי השיעור

הורדות

החוברת

עוד על הסתפקות

עוד על משא ומתן

התצוגה המקדימה הסתיימה