״נשכחתי כמת מלב״ — שכחת עולם הבא יורדת למציאות, ובן זכר

ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, על הלכה: מה שהרבי אומר באות ב׳ על הקדושות שברגלין — ההלכה יושבת על המשבצת הזאת, שהיא מגלה את השכל של קדושה שיש בענייני העולם הזה ומקשרת אותו לקדושות הגבוהות שהן השכל; חוקי המדינה גם הם מדברים בזה העולם ואין בהם קדושה, ומצד שני שכל של גמרא בלא אמונה לקיים הוא שכל בלי רגליים — כאותו משורר מתל אביב שלמד גמרא עם סיגריה בשבת. משם ל״שונה הלכות״: משננים כדי לזכור, ושכחת ההלכה היא היא שכחת עולם הבא, שהרי ההלכה היא הדרך היחידה שבה אנחנו, העומדים בעולם מגושם, תופסים שיש עולם הבא; ולכן דייק הרבי כאן דווקא בלשון ״שונה הלכות״ ולא ״לימוד הלכה״ כבתורה ח׳. גוף השיעור הוא החידוש העצום שהרבי מחדש — שעיקר הכוח הרע שבמדמה מתלבש דווקא בשונה הלכות, במקום הזיכרון עצמו. לבאר זאת הרב פותח את הזוהר על ״ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך״: המלאכים שבאו לשרוף את משה בשעת מתן תורה, וכל המחדש בתורה נעשה שותף לבריאת שמים וארץ חדשים — שמים וארץ הם תפארת ומלכות, וכשלומדים הלכה באמת הם עולים לשורשם, לחכמה ולבינה, וזהו ייחוד הוי״ה אלוקים שהוא זכרון עולם הבא. הרע עין שבזוהר הוא של המלאכים; הרבי מוסיף שהמזיקים, שלא נברא להם גוף ויש להם אחיזה במלאכים, הם המתגברים — ותפקידם לברוא גוף למדמה, ומשקיבל המדמה גוף נשלמת שכחת עולם הבא. בדורנו קל להבין זאת: רוב ההמצאות הטכנולוגיות הן גוף של מדמה, והאינטרנט ״כאילו גוף״. המשימה עצמה — כשאדם לומד הלכה קופץ המדמה ומתלבש בהלכה עצמה, וטוען סברות שנשמעות ״גלייך״ ואינן נכונות; לימוד שאינו בגבול האנושי, שנותן לבני אדם עבודות של מלאכים. הדוגמה: תשובת רב משה פיינשטיין לרופא ששאל על עישון, שקודם כל מסבירה מהו אדם שמעשן — שאצלו זה יותר מאוכל, התמכרות — כי ההלכה מתלבשת במציאות, ו״אסור להזיק לעצמו״ לבדו הוא רוח בלי גוף. מכאן הכלל שגדול בתורה הוא מי שיודע לפסוק בדיעבד: המוציא ומזונות, ומעשה המברך ״בורא מיני מזונות״ על התפילין; והרמב״ם שהבין את המציאות. סיכום הרב ״בדרך אפשר״ — ההתגברות היא בתוך ההלכה עצמה, כשלומדים אותה בלא לקשר את הרגליים לראש. בין לבין: ר׳ מיכל דורפמן שהסתובב בין גדולי אמריקה עד שהגיע לרב משה פיינשטיין, החוברת על רבנו כ״דמות אוניברסלית״, ופגישת נשיאי רוסיה וארצות הברית שממנה יצא דבר אחד — הצלת הציון באומן; מעשה הארון שהובא מווינה ונפתח ולא היה בו אלא אוויר; והרב על עצמו — שבשנותיו הראשונות לא דיבר עם ברסלבר שמעשן, ו״התקלקל״ ולמד להבין את הבריות. הסיום — שאלת חבר על הפרשה, למה רבו הקללות מן הברכות, ותשובת הרב שמשיגים את השם רק מתכלית הצמצום וקולטים את השלילה יותר מן החיוב: אין שמחה בלא הבנת נזקי העצבות, ויראת העונש שרב לוי יצחק דיבר בה בלי סוף. ההקלטה נקטעת באמצע המשפט.

שיעור אחד רצוף שבו הרב מקשר, כדבריו בסופו, את נבל ואת אבשלום ואת התפילין ואת הקדימה והאחורה — דבר שהוא עצמו אומר שאינו נוהג לעשות. ההקלטה נפתחת באמצע דיבור, ומיד עומד הקשר: ״ולזכרון בין עיניך״ הוא נקודת ההתנשאות של האדם, ומי שיש בו רע עין בהתנשאות פוגם בתפילין. משם לשתי הדוגמאות שהרבי מביא — נבל הכרמלי, ״מי דוד ומי בן ישי, רבו העבדים המתפרצים״, ואבשלום שלא סבל את התנשאות אביו ולא זכה לבן זכר שהוא הזיכרון. כנגדם דוד, ״יפה עיניים וטוב רואי״: ברגע שנמשח עוברת אליו רוח המלכות ורוח רעה נופלת על שאול — והוא עצמו בא ומנגן ומחזיר למתחרהו את רוחו, וכל ימיו לא שלח בו יד. חציו השני של השיעור הוא הביאור: קשר התפילין יושב בעורף, במקום היחיד שאין אדם יכול לראות בעצמו לעולם, ושם יושבת השכחה; ואין ״זיכרון״ אלא במקום שיש שכחה, כשברי הלוחות המונחים בארון עם הלוחות. מכאן שההתנשאות שמלפנים תלויה כולה באחוריים: מי שרוצה קדימה בלי אחורה הוא מלכות אבשלום — יפה תואר שמשך את לב ישראל בהבטחה שהכל טוב בלבד; ומי שפניו דבוקות באחוריו ויודע את צדו האפל, אין לו רע עין של התנשאות כלל, וזה ״וראית את אחורי״ שזכה בו משה. מכאן גם האיחוד של הצדיק עם המון עם — ההמון הם אחוריו, וייחודו עמם תועלת שלו ולא רק שלהם. בין לבין: אביגיל ו״צרורה בצרור החיים״, מעשה הנעצר ברמזור ״כמה אתה מוכר את האוטו״, החפץ חיים הרוקד על ששילם לבעל העגלה, רבי שמואל שפירא שאמר על עצמו שהוא גרוע מבולשוויק, ומי שראה את בבואתו במראה ובא ללחוץ לה יד. סוגיית הערב רב שבשבירת הלוחות נדחתה לפעם אחרת, והשיעור נחתם בהודעות על השבוע האחרון לפני אומן; ההקלטה נקטעת באמצע השיחה.

שיעור שנפתח משאלת החברים על אבא שאול — שהיה קובר מתים והעמיד עצמו בסכנה, וכשהגיע אל הרע עין של אבשלום ״חזר לאחוריו״ ובזה נתקשר לבחינת משיח. הרב מראה שאין כאן דבר מקרי: רבנו עצמו כתב לפני כן שמי שיכול לתקן את הרע עין יתקן, ומי שאינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בו צריך לברוח ממנו — ובריחת דוד מאבשלום היא הדוגמה שהרבי נותן. רע עין של בן על מלכות אביו הוא הקשה שבכולם, שהרי הבן חותך את הענף שהוא יושב עליו, ואבשלום אכן הפסיד את הכול ונשאר בלא בן ראוי למלכות; ומשום כך רע עין זה קשה מזה של שאול, שכנגדו דוד דווקא כן עמד. עיקר החידוש: הבריחה עצמה היא התיקון — ״התיקון של דוד זה הדבר הזה בעצמו שאדם ידע לברוח״ — ואבא שאול הולך אחורה בכוחו של דוד, ולכן דווקא בהליכה לאחור הוא מתקשר למשיח. מכאן פותחים את המקרא בשמואל ב׳ ט״ז וקוראים את כל ההשתלשלות: ציבא נער מפיבושת, שמעי בן גרא — ראש הסנהדרין — היוצא ומקלל ״צא צא איש הדמים ואיש הבליעל״ ומסקל באבנים, אבישי בן צרויה שרוצה להסיר את ראשו, ותשובת דוד ״כי ה׳ אמר לו קלל״. הקללה עצמה מוכיחה שדוד נפל אף הוא לבחינה של רע עין, ומן הפסוק שרבנו מביא — ״אולי יראה ה׳ בעיני והשיב ה׳ לי טובה תחת קללתו״ — מגיע כל הביאור: רש״י מפרש ״בעיני״ בדמעת עיניי, ונמצא שהבכי הוא בעצמו הסימן שהתגבר עליו הרע עין וגם התיקון שלו, ממש כבריחה שהיא מורה על הקלקול והיא עצמה התיקון. טוב עין כפשוטו הוא הרואה טוב והבכי מכלה את העיניים, ואף על פי כן צריך לקלקל את הראייה של ״אין עולם אלא אחד״ כדי לראות את עולם הבא; העולם כולו מלא בכי של רע עין — יללה על מה שלא השיגו — ולעומתו יש בכי שבקדושה, שאינו בא אלא כשההתקרבות לרבי מתחילה להציק לאדם ולהודות לפחות בפני עצמו שאינו מאה אחוז. בסופו של דבר טוב עין הוא זה שיודע שהקדוש ברוך הוא רואה אותו — וזהו זכרון עולם הבא שבתחילת התורה; ורע עין הוא ״נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד״, בלשון ימינו ״אף אחד לא רואה אותי״ — ודווקא אמירה זו לבורא עולם היא עצמה הזיכרון. בחלק האחרון חוזרים לשמואל א׳ ט״ז — ״אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי״ — ולרוח הרעה שבעתה את שאול מן השעה שנמשח דוד, ולכך שדוד הוא שבא ומנגן ומחזיר לו את הרוח הטובה, כלומר את מלכותו ממש: ההפך הגמור ממנצח ומפסיד בבחירות. זה בחינת משיח — מי שתיקן את העין עד שאין לו רע עין על שום בריאה שבעולם. בין לבין: מעשה הצדיק שנתעוור בסוף ימיו מרוב בכיות והגמרא על הבכי לאחר גיל ארבעים, הצדיק שזיהוהו בעיניים הדומעות ולא הסכים לכתוב את חידושיו שלא יינקו מהם החיצונים, ״שאול תחתיות אינו מספיק להם״ ושאול תחתיות של כל דור, והעצה ללחוץ על כפתור ״שמור״ ולפתוח את הצרות בזמן ההתבודדות. שמות הצדיקים שבמעשים אלו מגומגמים בהקלטה, והשיעור עצמו נקטע באמצע דיון החברים משום שהרב נחפז ללכת.

שמירת הזיכרון תלויה בעיניים: ביאור הרע עין של התנשאות הפוגם בזכרון דעלמא דאתי, וההבחנה בינו לבין המדמה שבעין המעורב טוב ורע. דרך משיחת דוד ורוחו הרעה של שאול מודגם כיצד הרע עין יונק מהרע שבמדמה, וכיצד הדיבור ולשון הרע משפיעים על העין.

הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.

המשך אות ד׳, על מאמר אבא שאול — ״קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה מתחתיי ועמדתי בגלגל עינו של אבשלום עד חוטמי״. שתי שאלות פותחות את השיעור, שתיהן מביאור הליקוטים ומכלל י״ז: הדבקות שאבא שאול מספר עליה נראית עניין חדש שלא הוזכר קודם, וכן ״אמת מארץ תצמח״ — ואין דרכו של הרבי להלביש השגתו במאמר חז״ל בדבר שלא דיבר בו תחילה. והתשובה: זו היא היא הדבקות של ייחוד ״השם אלוקים״ שבאות ב׳, והארץ שכאן היא ארץ אדום ורגלי הקדושה שהוזכרו שם; ומכאן שהלבשה כזו אינה מוסיפה עניין חדש אלא פותחת ומבארת את מה שנאמר קודם. מכאן גוף הלימוד: מהי דבקות — לא מחשבה על דבר, שהרי אדם חושב על הנסיעה דרך רומניה ואינו שם, אלא לחוות מציאות שמעבר לגשמיות שהוא עומד בה; ואבא שאול, בשעה שהוא נופל למערת המתים ונעשה בחווייתו כמת, זו עצמה הדבקות. והחידוש הגדול — שהיא נפתחת דווקא מתחתיו: כשם שהכרובים נפרדים ודבוקים כאחד, כך המוח בהפשטה גמורה והרגליים בתכלית הארציות הם אדם אחד, והדבקות תלויה בעקב. וכל דבקות שאין לה רגליים בארץ היא נבואת שקר — לא אדם שמתחזה, אלא מי שנאחז בכוחות רוחניים אמיתיים בלא בירור המדמה, ואצלו העולם הזה נעשה מאוס. מכאן היישום: זכרון עולם הבא צריך לתת נפקא מינה כאן ועכשיו, כשמחה על ציצית שאינה אלא בד וחוטים, וכרב נתן ב״עלים לתרופה״ שכל דיבורו במצוות הפשוטות. בחצי האחרון — הרע עין של אבשלום שנפל לתוכו: רע עין של התנשאות, התופס את האדם ברגליו — ״אתה מגושם, אל תחפש דבקות״ — והוא עצמו שכחת עולם הבא; ועד שאדם נותן רע עין בעצמו ומסכן את כל עבודת השם שלו. בין לבין: הנכה שננעל לילה שלם עם המתים, רפי ששכב בקבר וקיבל שיחת ביטוח חיים, המקל שגילף רבנו בדרך לקיים בו את התורה כדרך האבות, ומעשה התפילין שנחתכו. הסיום — אבשלום שנתלה ורגליו אינן בקרקע, ולעומתו הבעטלער השביעי שאין לו רגליים ובאמת יש לו.

שיעור בביאורי הליקוטים על מאמר חז״ל שהמזיקין נבראו רוח ולא גוף, שקידש היום ולא הספיק לבראות גופם. הרב פותח בכלל הלימוד עצמו — שהביאור אינו בא לבאר את חז״ל אלא את התורה, ומי שאינו יודע מה קשה לו ילך לאיבוד. משם: ״לא הספיק״ כלפי שמיא הוא לשון שכחה, וכל שכחות העולם נמשכות מאותה מציאות שהקדוש ברוך הוא כביכול המציא בבריאה. הצמצום מאין סוף עד אין תכלית הוא תכלית ההעלמה, ודווקא ממנו לבד שייך זכרון עולם הבא: לזכור שיש שכחה הוא עצמו הזיכרון, ואם אין ההרגש הזה בלב — זו מיתת הלב. מכאן לרוח ולא גוף כמציאות המיתה, ולקליפות הבוראות לעצמן גופים דמיוניים שמבטלים את המיתה ומעלימים אותה לגמרי, לעומת מדמה דקדושה הבורא שמים וארץ חדשים בחידושי תורה.

השיעור מבאר את זכרון עלמא דאתי כייחוד השם אלקים — ייחוד תמידי של חכמה ובינה על פי הסבא דמשפטים והזוהר, ומדוע השכחה אינה מחיקה אלא העלמת הייחוד מן המודעות. מכאן מתבאר 'להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו' — קליטת גדלות השם בכלליות ובפרטי החיים, וכן 'זכור ושמור בדיבור אחד' על פי ספר יקרא דשבתא.

שיעור על אות כ–כא בביאור הליקוטים — צמצומי השם יתברך עד הרגלין, והצמצום שהצדיק מוכרח לצמצם עצמו אל המון עם. הרב פותח באות ב שבתורה: המקום שאנו עומדים עליו הוא נקודת הצמצום המרכזי, העקב, הדר השכל בתכלית — ודווקא דרכו מושג ייחוד השם אלוקי. מכאן לדיוק בלשון ביאור הליקוטים: המון עם, ״שאין להם השכל העמוק״, הם עצמם נקודת הצמצום; ושני הצמצומים — צמצום השם אל האדם התחתון שהוא הצדיק, וצמצום הצדיק אל מי שאין לו שכל כלל — יושבים על אותה נקודה, ולכן ״מוכרח״: כפי הצמצום כך גודל ההשגה, ואין כאן שתי ישויות. משם לחידוש שאין בשום מקום — באומן נפגשים מופלגים במעלה עם הנמוכים ביותר, וכל ההתנגדות לרבנו יושבת על אחד מן הצדדים ונפסקת כשרואים ששניהם ביחד; שאלת מנדי ״יש גם באמצע?״ מוליכה לנקודת המרכז שמכילה ראש ועקב, ולמיתת הלב — האדישות של מי שאינו מכיל את שניהם, לעומת דוד המלך שלבו חי ברצונות ובכאב כאחד. בחצי השני נכנסים לכפילות הצמצום שבתורה עצמה — ההסתפקות ו״נוטה שמים כיריעה״, יסוד ומלכות, המשא ומתן שבאות ג — ולשאלת רב דוד למה צריך שני צמצומים. התשובה נבנית מכלל החמישי: ״כאשר ישא האומן את היונק״ מוליך לבהעלותך, למשה שאומר ״לא אוכל אנכי לבדי״ ומצמצם עצמו לשבעים הזקנים — ״מי יתן כל עם ה׳ נביאים״; הצמצום השני, העיקרי, מוכרח לבוא מבחירת האדם בעצמו, ובלעדיו צמצום השם נשאר אצלו הסתר גמור. בין לבין: הרב לוי יצחק והאייפון, האברך שהתפעל שיש בשכונה מי שהכיר אותו, ההקפות השניות ו״ברסלב זה אורות״ — ״לא, זה צמצומים״, השעון, ״שרוי בלא אשה״ ועצת החבר בשבע ברכות, ובסוף ההתבודדות שמוציאה מן הבדידות ואמו של הרב על ״חברים״ בפייסבוק. ההקלטה נקטעת באמצע משפט.

שיעור על עבודת הבירור שבניגון ובשמחה, ומשם אל שברי הלוחות שבארון. הוא נפתח בשאלת חבר: הרבי מדבר שבלילה מבררים את הניגונים ושהניגון הוא שמחה, ואילו ראיית השמחה היא ״שפכי כמים לבך נוכח פני השם״ שנאמרה באיכה — ומיישב ביאור הליקוטים שהירידה עצמה היא בירור הרוח הנכאה, ובלעדיה גם התנועה שלמעלה אינה ניגון כלל. מכאן הרב מוציא כלל: כל בירור הוא שני דברים מעורבים שאינם ניכרים כשניים, ועיקרו החילוק בין לב נשבר לעצבות — חילוק שהחסידות כמעט מחקה מן הלקסיקון מפני סכנת העצבות, ולכן ״שם אומרים לך מה לא, וכאן אומרים לך מה כן״. שמחה שאין בה נקודת בירור אינה שמחה אלא הוללות, ״כל רוחו יוציא כסיל״, וכשם שיש נביאי שקר יש ניגוני שקר שאינם אלא מדמה של ניגון. ראיה מישעיהו ס״ו — ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״: נכי הרוח הם המבררים את הרוח הנכאה, והם עצמם ״שונאיכם מנדיכם״. ״יודע נגן״ אינו טכניקה ואינו החכמה שבשבע החכמות אלא מי שקולט את הבירור שבניגון, ולכן דוד הוציא בו את שאול מן הרוח הרעה. בחציו השני של חלק א׳ חוזרים לתורה: ביאור הליקוטים קושר את ״שפכי כמים לבך״ לשברי הלוחות שבאות ג׳, ששם הם מוזכרים דווקא בהקשר מיתת הלב — ועומק העניין שהבירור לוקח את המיתה עצמה ועושה ממנה לב נשבר, ״נשכחתי כמת מלב״. מכאן לארון: היריעות הן שעושות את הארון לארון, ובלעדיהן אין זה אלא ארון ברחוב; הארון נקרא ״עני״, והיריעה מוציאה אותו מעניותו ועושה אותו כלי קיבול — וזו נקודת הייחוד וכל האיחוד עם הצדיק. חלק א׳ נפסק באמצע המשפט על שני שלבי הארון, וחלק ב׳ פותח בהמשכו: שברי הלוחות הם הכלי והלוחות הם השמחה, ושמחה בלא לב נשבר היא שפיכת מים לרחוב. משם למידת העניות שבחיים — אין אדם שמח אלא מתוך יציאה מעניותו, והשמחה המדומה מבקשת למחוק את חוויית העני עצמה, וזו מיתת הלב; וכאן גם שורש הרע עין, שאין אדם מוכן לעמוד במקום הזה. בין לבין: מעשה החתונה בקורונה שכולם רקדו באוזניות והוא לא שמע דבר, הנואם שדיבר חמש דקות ולא אמר כלום, המעשה הארוך של השידור החי ברשות השידור והעיתונאי שאמר ״הלב שלי שותה דם״, רבי יצחק ברייטר ו״טויטע חסידים״, האברך שנכנס למניין עם כרוב ושישיית מים, העניים בברזיל שהעשירים משלמים לראותם רוקדים, והספר שהביא הבן מבית הספר ולימד איך להיות עשיר. סוף ההקלטה של חלק ב׳ מתפורר לשברי מילים.

שיעור על שאלת ביאור הליקוטים בפתח התורה — ״יש להתפלא בדבר הרמזים שהשם יתברך מזמין לכל אדם במחשבה דיבור ומעשה״: הרי כל דיבור ומעשה של האדם נמשך מן המחשבה שבו, וזולתה ״נחשב בשרו כעץ ואבן״, ולמה אפוא ״יאריך ויוכרח כביכול״ להזמין את הרמזים גם בדיבור ובמעשה ולא במחשבה לבד. הרב מעמיד את הקושיה על יסוד אחר לגמרי: ליקוטי מוהר״ן אינו ספר חסידות שבא לחזק, אלא ספר שממשיך השגה — ובהשגה אין טפל; מצד ההשגה עצמה הדיבור והמעשה נראים פועל יוצא ממילא, ואם כן או שאין להזכירם או שהם ״מוכרחים״ — ולמה. התירוץ שבביאור: ״עיקר ויסוד כוונתו יתברך מיום שברא את עולמו להיות שכינתו והתקשרותו בתחתית המדרגות״ — ולכן הצמצום העיקרי הוא דווקא אל המעשה, ובלעדיו אין האדם תופס את הדבר אף במחשבה; מחשבה בלי מעשה היא ״רוח בלי גוף״, ומכאן לכתות שהפקיעו את המצוות המעשיות בשם ״העיקר מחשבה״, לדרכי החקירות, ולחידושים שהרבי קורא להם רק ״יפה ונעים״. משם — משל בגדי המלך החדשים והילד שקלט בשכלו הפשוט: ״ליקוטי מוהר״ן קשה להבין מרוב עקמימות השכל, זה ספר פשוט מאוד״. חציו האחרון של חלק א׳ הופך את הכל: המעשה שכנגד המחשבה הוא השכחה שבעולם התחתון כנגד הזיכרון שבעליון — ״המשפט האחרון הוא פצצה״ — ובלא שכחה אין זיכרון כלל; העולם הזה כולו שכחה אחת גדולה של השם יתברך, ודווקא דרכה זוכרים בו. וכאן נקודת השיעור: התבודדות הרבי שנשמעה — ״עד מתי אני עובר את החיים בהבל הבלים״ — והדקה או השתי דקות שבהן יהודי אומר זאת לעצמו הן עצמן ״זכרונו בדעתו״ ותחתית המדרגה שבה הוא דבוק בו יתברך; שלמה החכם באדם השיג את ההבל, ואילו ״אנשי רוח״ שאומרים אותו יוצא להם דיכאון. בדרך: מעשה הנמלים החוזרות לאותו מסלול, אלפיים חשבוניות החשמל שבעולם הבא, ראש השנה כיום הזיכרון שכל כוחו בשכחה שהוא מביא, והעצה — ״הפוך את זה לתפילה״: אתה שבור לרסיסים, אמור זאת לפניו. חלק ב׳, הנפתח באמצע דיבור, מסדר את המסקנה בפי החברים: זיכרון בדעת אינו ידיעה נוספת אלא לקלוט שהקדוש ברוך הוא בלתי מושג — ומשם לברכות על בן שנולד ולסדרי הזמנים לקראת ראש השנה, עד שההקלטה נקטעת באמצע.