הבירור הוא הרפואה — כעס, חולשה, פחדים ושיגעון, והמתברר שנעשה מברר

שיעור על עבודת הבירור שבניגון ובשמחה, ומשם אל שברי הלוחות שבארון. הוא נפתח בשאלת חבר: הרבי מדבר שבלילה מבררים את הניגונים ושהניגון הוא שמחה, ואילו ראיית השמחה היא ״שפכי כמים לבך נוכח פני השם״ שנאמרה באיכה — ומיישב ביאור הליקוטים שהירידה עצמה היא בירור הרוח הנכאה, ובלעדיה גם התנועה שלמעלה אינה ניגון כלל. מכאן הרב מוציא כלל: כל בירור הוא שני דברים מעורבים שאינם ניכרים כשניים, ועיקרו החילוק בין לב נשבר לעצבות — חילוק שהחסידות כמעט מחקה מן הלקסיקון מפני סכנת העצבות, ולכן ״שם אומרים לך מה לא, וכאן אומרים לך מה כן״. שמחה שאין בה נקודת בירור אינה שמחה אלא הוללות, ״כל רוחו יוציא כסיל״, וכשם שיש נביאי שקר יש ניגוני שקר שאינם אלא מדמה של ניגון. ראיה מישעיהו ס״ו — ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״: נכי הרוח הם המבררים את הרוח הנכאה, והם עצמם ״שונאיכם מנדיכם״. ״יודע נגן״ אינו טכניקה ואינו החכמה שבשבע החכמות אלא מי שקולט את הבירור שבניגון, ולכן דוד הוציא בו את שאול מן הרוח הרעה. בחציו השני של חלק א׳ חוזרים לתורה: ביאור הליקוטים קושר את ״שפכי כמים לבך״ לשברי הלוחות שבאות ג׳, ששם הם מוזכרים דווקא בהקשר מיתת הלב — ועומק העניין שהבירור לוקח את המיתה עצמה ועושה ממנה לב נשבר, ״נשכחתי כמת מלב״. מכאן לארון: היריעות הן שעושות את הארון לארון, ובלעדיהן אין זה אלא ארון ברחוב; הארון נקרא ״עני״, והיריעה מוציאה אותו מעניותו ועושה אותו כלי קיבול — וזו נקודת הייחוד וכל האיחוד עם הצדיק. חלק א׳ נפסק באמצע המשפט על שני שלבי הארון, וחלק ב׳ פותח בהמשכו: שברי הלוחות הם הכלי והלוחות הם השמחה, ושמחה בלא לב נשבר היא שפיכת מים לרחוב. משם למידת העניות שבחיים — אין אדם שמח אלא מתוך יציאה מעניותו, והשמחה המדומה מבקשת למחוק את חוויית העני עצמה, וזו מיתת הלב; וכאן גם שורש הרע עין, שאין אדם מוכן לעמוד במקום הזה. בין לבין: מעשה החתונה בקורונה שכולם רקדו באוזניות והוא לא שמע דבר, הנואם שדיבר חמש דקות ולא אמר כלום, המעשה הארוך של השידור החי ברשות השידור והעיתונאי שאמר ״הלב שלי שותה דם״, רבי יצחק ברייטר ו״טויטע חסידים״, האברך שנכנס למניין עם כרוב ושישיית מים, העניים בברזיל שהעשירים משלמים לראותם רוקדים, והספר שהביא הבן מבית הספר ולימד איך להיות עשיר. סוף ההקלטה של חלק ב׳ מתפורר לשברי מילים.

השיעור עוסק בכוח המדמה שבידיים ובתיקונו: הניגון מברר את הרוח הטובה מהרוח הנכאה, ומבירור המדמה זוכים לבחינת נבואה, לשמחה ולטהרת המחשבה.

שלוש בחינות של כוח המדמה בתורה נד — בעין, בדיבור ובידיים — והכנעתו על ידי הניגון שמברר את הרוח הטובה מן הרוח הרעה. דרך פרק טז בשמואל א: רע העין של שאול, ניגונו של דוד ועצת דואג האדומי, ומסקנה למעשה — לשמח את עצמו בניגון בכוח הצדיק, כי בדור הזה זה פיקוח נפש.

תורה נ״ד על פי ביאורי הליקוטים: הרב קושר את עליית הרוח וירידתה שבשינה ובקימה אל תנועת הניגון העולה ויורדת. מכאן העצבות — למה אדם אינו רוצה לקום בבוקר, ומדוע תיקון חצות תופס את נקודת העצבות בשורשה, ובלבד שייעשה בתמימות ולא בדרך ניסיון. משם לכינור דוד המנגן מאליו ולשלוש הדוגמאות שהביא הביאור, שכולן בירור הנמשך מלמעלה ולא בכוח אדם. חלק ב׳ נכנס לניגון עצמו: בלא הרוח המושכת למטה אין ניגון כלל, הטוב מתגלה דווקא מתוך התנועה, ומי שאינו חי בתוכה אינו יודע לנגן. לאורך הכל עומדת האבחנה שהטוב המדומה — לא העצבות — הוא שובר את האדם בדור הזה.

שיעור שכולו על מושג אחד — הסתפקות, ועל הכפל שבתוכו. הרב פותח בקטע שבו הרבי מדבר מהשגת ההמון, ״אפילו המון עם שאינם יכולים ללמוד הם מקיימים עסק התורה במה שקוראים קריאת שמע״, ומעמיד את היחס ההופכי: מה שאצל הצדיק הוא מידת ההסתפקות — המשא ומתן שהוא עושה רק כמוכרח — הוא אצל ההמון עצם המציאות, ומה שאצל ההמון הוא הסתפקות, התורה, הוא אצל הצדיק המציאות עצמה. על מידת ההסתפקות שבתורה מביא הרבי שני מאמרי חז״ל, ומהם שתי השאלות שהשיעור בנוי עליהן: הגמרא — ״אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש״ — נמשכת מיד ב״ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ״, ורבא אומר הפוך ״מצוה לאומרו״, ושניהם כאחד אינם רוצים שיישאר שם, ואם כן היכן ההסתפקות; ועוד, ששתי הראיות הופכיות זו לזו — קריאת שמע היא תפיסת המינימום, ואילו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה״ היא תפיסת המקסימום, מי שאינו מרפה רגע ורק אינו מגיע לגמור. את הכל מיישב הרב מלשון ביאור הליקוטים ב״כפל ההסתפקות״: יש הסתפקות ראשונה שהצדיק משפיע להמון כדי שתהיה להם שייכות כלשהי לקדושה — שיאמר קריאת שמע וירגיש ״ברוך השם עשיתי את שלי״ — ויש הסתפקות שנייה, ההסתפקות בעצם, של מי שכבר יודע שיש עולם מלא ואף על פי כן שמח בחלקו; והשנייה אינה באה אלא מתוך הראשונה, ומי שמדלג עליה נשבר, שאין ההמון מתחילים מקצה אלא מאפס — ״מינוס ועוד מינוס זה פלוס״. אותו משקל עצמו נוהג בצדיק: הסתפקותו מן העולם הזה היא שאינו נוטל אלא את המוכרח, ועיקרה כשהוא מחסר גם מן ההכרחיות עצמה ונותנה לצדקה. ומכאן העיקר — שההסתפקות היא נקודת הייחוד עם הצדיק, שאין אדם קונה אותה בשיטות שהוא בונה לעצמו אלא מקבלה מן הרבי, ומי שאין לו סיפוק במעט, אף שאיפותיו הגדולות אינן אלא נרבים. בין לבין: ההפסקה על חום היום ושעת הדינים שבצהריים, רבי יצחק ברייטר שהחזיק ש״ס בבית החולים וחזר בין בדיקה לבדיקה והבת שסרגה גרביים ולמדה משנה, ״לחפש עוד נקודה ועוד נקודה״ והסימן שמצאת באמת נקודה טובה — שאתה רוצה עוד, היהודי שהיה מזמר גמרא בכל יום שישי מעבר לרחוב בירושלים ו״טעמתי גן עדן בשכונה״, הספרייה שמסתכלים בה ומקבלים ייאוש, בית החזון איש בבני ברק ששלוש משפחות גרו בו על שבעים מטר, הדירה שמול הכותל שנמסרה לרב שמואל אורביץ, מנת המרק בשנות הרעב ברוסיה שנזכרה שבעים שנה אחר כך, ״גם מעט זה טוב״ שאמר רבנו לרבי נתן והחותן ששלח את בתו למכור מלח בשוק ובלבד שילמד, ספר ״מי שמואל״ וברכת המזון שבמרון שנזכרה כעבור שנים, והמלמל ״מנחה, מנחה״ חצי שעה לפני הזמן. ההקלטה מסתיימת כסדרה בברכת הפרידה לקראת ראש השנה.

סוגיית השינה בתורה נד: שלוש בחינות בשינה — מודעות הצדיק, ה'ממילא' של המון העם, וחלום פרעה שהוא התגברות המדמה המסתירה את זכרון עולם הבא. בחלק השני עצות למעשה: לחיות את הנצחיות כאן ועכשיו, ולקדש את השכיבה והקימה מתוך שמחה.

ביאור בתורה נד על 'עוטה אור כשלמה' — מידת ההסתפקות היא אור מלא המלובש בזה העולם, והיא באה בשני אופנים הפוכים: בדברים שהאדם מוכרח להם ובדברים שהוא רעב להם. העולם הזה מצד עצמו הוא הפך ההסתפקות, והצדיק הוא שמשפיע אותה, כפי שקיבל רבי נתן מרבינו.

שיעור על אות ה׳ — ״צריך לשמור את העין מכוח המדמה״ — הנפתח בשאלה שר׳ אברהם שואל בביאור הליקוטים על אות א׳: אחרי שהתורה עצמה מגלה שיש מדמה דקדושה, שממנו נמשכת הנבואה ומכוחו זכה מוהרנ״ת לדמות מילתא למילתא בלי טעות, למה הרבי כותב כמה פעמים ״מדמה״ בלשון סתם, כבחינת רוח רעה וכוח הבהמיות? התירוץ — ״מי עלה שמים וירד״ בבירור המדמה זולת משה; רש״י על הפסוק: ״כמשה״; כל הנביאים נתנבאו בכוחו, ו״אין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו״ — עד משה. כנסת ישראל אינה במדרגה הזאת כלל, ואצל המון העם הדמיון הרע גובר על הטוב, ולכן בצדק נקרא המדמה שם בלשון סתם; ורק על ידי התקשרות לנשמת משה מתחיל המדמה של האדם להתברר — וזו, אומר הרב, נקודת הפתיחה של כל סוגיית ייחוד הצדיק עם כנסת ישראל. בדרך: סוגריים בכלל התשיעי על הדעת שנקראת ״משה משיח״, ומשל הטלפון שמגיע למאה אחוז רק כל זמן שהוא מחובר — ״אתה אף פעם לא באפס ולא במאה״. משם לכסיל: ״המוציא דיבה הוא כסיל״ שבאות ה׳ הוא ״כל רוחו יוציא כסיל״ שבאות ז׳ — מי שאינו יודע כלל שיש בירור, כמנגן שאינו שומע את זיופו וכפרות פרעה ש״לא נודע כי באו אל קרבנה״; והעולם המערבי שבו ״מה שבא לך זה הטוב״, עד שהמדמה של הבהמיות נעשה בעיניו תכלית הבריאה. ההשפעה הראשונה של הצדיק על כנסת ישראל היא עצם המודעות שיש בירור. חציו האחרון של חלק א׳ עונה על שאלת הרב דורון — איך נכנסה כאן האהבה: מ״חלום פרעה אחד הוא״ שבאות ו׳ — אהבה נקראת אחד, ואחד, שניים שנעשים אחד, אינו אפשרי אלא בכוח הדמיון שאין לו גבול; כשהמדמה נופל נופלת עמו האהבה לאהבות בהמיות — ״נפילת האחד״, פירוד שמתלבש באחד, ״מה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת״. חלק ב׳ — הנפתח באמצע דיבור, בבדיחה שממשיכה את בדיחת הסיום של חלק א׳ — חוזר ומסדר: אהבה יושבת על כוח המדמה, במבה, אישה, ולהבדיל הקדוש ברוך הוא; ומשם, בכלל הראשון, לסוף התורה: ״שנתיים ימים״ ו״יום לשנה״ של מוציאי דיבת הארץ. הביאור בעמוד קפ״א מלביש את האחד על הזמן: באהבה דקדושה שבע שנים הן ״ימים אחדים״, ובלשון הרע האחד נעשה הרבה וכל יום ארוך כשנה — הצעירים שפניהם כבר זקנות בגיל עשרים, הזקן שעבר את הבולשביקים ופניו כתינוק, והמכשירים שמאחדים כביכול זמן ומרחק ומשאירים את האדם בלי זמן. בין לבין: מעשה הרב שמחה קוק ברחובות עם היהודי שביקש ״קצת פלפל בחיים״, בעל התשובה ששאל אם צריך לתת גיטין, השכנה והחרקים, והדירה בחריש ברחוב מספר 13. השיעור נחתם בדברים על הנסיעה לאומן — לא ״איך עושים וידוי״ אלא להיכלל בקיבוץ; במעשה הצדיק מצ׳רנוביל שהתכופף בתוך ההמון בערב יום כיפור ואמר ״מקוה ישראל״; וב״ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש״ — בית מדרש אחד מול קרנות רבים. שני החלקים נגמרים בשלמות ואינם נקטעים.

שיעור על אות כ–כא בביאור הליקוטים — צמצומי השם יתברך עד הרגלין, והצמצום שהצדיק מוכרח לצמצם עצמו אל המון עם. הרב פותח באות ב שבתורה: המקום שאנו עומדים עליו הוא נקודת הצמצום המרכזי, העקב, הדר השכל בתכלית — ודווקא דרכו מושג ייחוד השם אלוקי. מכאן לדיוק בלשון ביאור הליקוטים: המון עם, ״שאין להם השכל העמוק״, הם עצמם נקודת הצמצום; ושני הצמצומים — צמצום השם אל האדם התחתון שהוא הצדיק, וצמצום הצדיק אל מי שאין לו שכל כלל — יושבים על אותה נקודה, ולכן ״מוכרח״: כפי הצמצום כך גודל ההשגה, ואין כאן שתי ישויות. משם לחידוש שאין בשום מקום — באומן נפגשים מופלגים במעלה עם הנמוכים ביותר, וכל ההתנגדות לרבנו יושבת על אחד מן הצדדים ונפסקת כשרואים ששניהם ביחד; שאלת מנדי ״יש גם באמצע?״ מוליכה לנקודת המרכז שמכילה ראש ועקב, ולמיתת הלב — האדישות של מי שאינו מכיל את שניהם, לעומת דוד המלך שלבו חי ברצונות ובכאב כאחד. בחצי השני נכנסים לכפילות הצמצום שבתורה עצמה — ההסתפקות ו״נוטה שמים כיריעה״, יסוד ומלכות, המשא ומתן שבאות ג — ולשאלת רב דוד למה צריך שני צמצומים. התשובה נבנית מכלל החמישי: ״כאשר ישא האומן את היונק״ מוליך לבהעלותך, למשה שאומר ״לא אוכל אנכי לבדי״ ומצמצם עצמו לשבעים הזקנים — ״מי יתן כל עם ה׳ נביאים״; הצמצום השני, העיקרי, מוכרח לבוא מבחירת האדם בעצמו, ובלעדיו צמצום השם נשאר אצלו הסתר גמור. בין לבין: הרב לוי יצחק והאייפון, האברך שהתפעל שיש בשכונה מי שהכיר אותו, ההקפות השניות ו״ברסלב זה אורות״ — ״לא, זה צמצומים״, השעון, ״שרוי בלא אשה״ ועצת החבר בשבע ברכות, ובסוף ההתבודדות שמוציאה מן הבדידות ואמו של הרב על ״חברים״ בפייסבוק. ההקלטה נקטעת באמצע משפט.

המשך אות ד׳, על מאמר אבא שאול — ״קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה מתחתיי ועמדתי בגלגל עינו של אבשלום עד חוטמי״. שתי שאלות פותחות את השיעור, שתיהן מביאור הליקוטים ומכלל י״ז: הדבקות שאבא שאול מספר עליה נראית עניין חדש שלא הוזכר קודם, וכן ״אמת מארץ תצמח״ — ואין דרכו של הרבי להלביש השגתו במאמר חז״ל בדבר שלא דיבר בו תחילה. והתשובה: זו היא היא הדבקות של ייחוד ״השם אלוקים״ שבאות ב׳, והארץ שכאן היא ארץ אדום ורגלי הקדושה שהוזכרו שם; ומכאן שהלבשה כזו אינה מוסיפה עניין חדש אלא פותחת ומבארת את מה שנאמר קודם. מכאן גוף הלימוד: מהי דבקות — לא מחשבה על דבר, שהרי אדם חושב על הנסיעה דרך רומניה ואינו שם, אלא לחוות מציאות שמעבר לגשמיות שהוא עומד בה; ואבא שאול, בשעה שהוא נופל למערת המתים ונעשה בחווייתו כמת, זו עצמה הדבקות. והחידוש הגדול — שהיא נפתחת דווקא מתחתיו: כשם שהכרובים נפרדים ודבוקים כאחד, כך המוח בהפשטה גמורה והרגליים בתכלית הארציות הם אדם אחד, והדבקות תלויה בעקב. וכל דבקות שאין לה רגליים בארץ היא נבואת שקר — לא אדם שמתחזה, אלא מי שנאחז בכוחות רוחניים אמיתיים בלא בירור המדמה, ואצלו העולם הזה נעשה מאוס. מכאן היישום: זכרון עולם הבא צריך לתת נפקא מינה כאן ועכשיו, כשמחה על ציצית שאינה אלא בד וחוטים, וכרב נתן ב״עלים לתרופה״ שכל דיבורו במצוות הפשוטות. בחצי האחרון — הרע עין של אבשלום שנפל לתוכו: רע עין של התנשאות, התופס את האדם ברגליו — ״אתה מגושם, אל תחפש דבקות״ — והוא עצמו שכחת עולם הבא; ועד שאדם נותן רע עין בעצמו ומסכן את כל עבודת השם שלו. בין לבין: הנכה שננעל לילה שלם עם המתים, רפי ששכב בקבר וקיבל שיחת ביטוח חיים, המקל שגילף רבנו בדרך לקיים בו את התורה כדרך האבות, ומעשה התפילין שנחתכו. הסיום — אבשלום שנתלה ורגליו אינן בקרקע, ולעומתו הבעטלער השביעי שאין לו רגליים ובאמת יש לו.

על פי ביאור האיבי הנחל מתבארים דברי רבנו על צמצום השכל בהבנת הרמזים: דרכי האמורי הם רמזים בלא שכל ששורשם בנבואת שקר, ומנגד במופלא ממך אל תדרוש הוא עודף שכל מעל המדרגה. עבודת השם אמיתית היא שהלב אומר: ריבונו של עולם, אני עובד אותך.