הכרת התורה: מושגי יסוד — 3 מימדי החיים

ביאור מושגי היסוד של אות ב: עסקי חול, רגלי הקדושה, התלבשות והערה, ייחוד עליון ותחתון והסתפקות — מזון דכולא ביה. שני הטעמים להסתפקות (מקום מסוכן וקדושות גבוהות) אחד הם, ועל ידם האדם זוכה ליהנות מהעולם הזה בשלמות.

המשך ביאור הליקוטים על האזהרה שלא לעסוק רק בהבנת הרמזים: הרב מראה שהאב"מ והאזהרה אינן הערה צדדית אלא חלק מעצם ההשגה. הוא מבאר את "מאינסוף עד אין תכלית" — שני אופנים שבהם התכלית אינה נתפסת, מצד האינסופיות ומצד הצמצום — ושדווקא החיבור של האינסוף עם ההסתרה הגמורה של העולם הזה הוא שמוליד את מציאות הרמז. מכאן שאין להשיג את העבודות הגבוהות בלא ה"רגליים", ושהרמזים עצמם הם האזהרה: עבודת השם היא שאדם יבין מן הרמזים היכן הוא עומד, ולא שיגידו לו בפירוש מה לעשות.

המשך העיון ביקרא דשבתא על מידת האמת שבתורה נד: עולם הבא הוא עלמא דקשוט, ורגלי הקדושה הן הירך קשוט המלובש בעלמא דשיקרא — כדי לזכות לדבקות המחשבה חייבים למצוא נקודת אמת בתוך שקרי העולם הזה. הדרך לכך היא הצמצום לרגע הקטן שהאדם עומד בו — מחשבה דיבור ומעשה של אותו יום — והצמצום הזה עצמו הוא השגת הרמזים.

עיון בשני הטעמים שבתורה נד למיעוט העסק ברגלי הקדושה — הסכנה שבמקום והעבודות הגבוהות — על פי היקרא דשבתא של הרב מטשערין, המראה ששני הטעמים אחוזים זה בזה והם עצמם יוצרים את הבנת הרמזים. הסכנה של העולם הזה נמסרת לאדם רק בדרך רמז וחידה — אפתח בכינור חידתי.

בירור שני הטעמים להסתפקות מהעולם הזה — מקום מסוכן וקדושות גבוהות — והחידוש שהם סיבה ותוצאה זה לזה: רק מכוח הקדושות הגבוהות קולטים שהעולם מסוכן, וידיעת הסכנה עצמה מצילה ומדבקת בתכלית. בעזרת ספר יקרא דשבתא מתקשר הכל לשבת, לעוון עקבי יסובני ולאמת שבעלמא דשיקרא.

המשך סוגיית השינה משבוע שעבר, על פי ביאורי הליקוטים אותיות ב׳–ג׳: מה נוסף ״כפלי כפליים״ בשינת הצדיק על שינת המון העם. הרב מפנה לסוף התורה — ״אזכרה נגינתי בלילה״, ״בידך אפקיד רוחי״ וכמעט חצות — ומבאר שהקם בלילה מברר את רוחו הטובה במודע ובדעת, עד שזכרון עולם הבא נעשה אצלו דבר חושי ממש, כשם שהעיניים קולטות ביום את העולם הזה, בעוד שאצל המון העם זו ידיעה כללית הבאה ממילא.

הרב מבאר את פתיחת התורה — לזכור בעלמא דאתי ולשמור את הזיכרון — ומראה שאין זיכרון בלא שכחה, וזהו ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״: דווקא מתוך עולם השכחה מתלבש עצם הזיכרון ואפשר להידבק בו. מכאן לבחינת ״בן זכר״, שאין אדם משיג את עצמו אלא על ידי התלבשות בעולם הזה, ולרע עין של אבשלום שהציע דבקות בלא התלבשות — עד לניסיון הדור של ״נשמה בלי גוף״ ועולם הדמיון.

סוגיית השינה בתורה נד: שלוש בחינות בשינה — מודעות הצדיק, ה'ממילא' של המון העם, וחלום פרעה שהוא התגברות המדמה המסתירה את זכרון עולם הבא. בחלק השני עצות למעשה: לחיות את הנצחיות כאן ועכשיו, ולקדש את השכיבה והקימה מתוך שמחה.

השיעור מבאר את זכרון עלמא דאתי כייחוד השם אלקים — ייחוד תמידי של חכמה ובינה על פי הסבא דמשפטים והזוהר, ומדוע השכחה אינה מחיקה אלא העלמת הייחוד מן המודעות. מכאן מתבאר 'להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו' — קליטת גדלות השם בכלליות ובפרטי החיים, וכן 'זכור ושמור בדיבור אחד' על פי ספר יקרא דשבתא.