החיים התחילו לפני וממשיכים אחרי – יום כיפור נקודת המרכז

שיעור על יד השם ויד האדם שבבירור המדמה, שכולו נבנה על מילה אחת בביאור הליקוטים. הרבי מביא ״קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״ — הבירור נעשה ביד האדם, והנבואה עצמה היא יד השם; והשאלה היא איך שתי הידיים הללו אחודות עד שהאחת אינה מופיעה בלא חברתה. הביאור מקשר זאת לפתרון יוסף, ובמילה ״בכלליותו״ מונח כל הביאור: כשפרעה מבקש פתרון, יוסף מקדים ״בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה״ — ואין זה דרך ארץ או ענווה בעלמא אלא הבירור בכלליות, ובלעדיו לא היה מגיע כלל לפרטי הפתרון; זה גם ההבדל בינו לבין החרטומים. מכאן הרב מוריד את הדבר לחיים: אנחנו מחפשים פתרונות, והפתרונות יושבים בפרטיות, אבל אי אפשר לברר בפרט אלא מכוח הכלל — ובנקודת הכלל האדם עצמו אינו בתמונה. כך המשפט שאמר פעם ליהודי אחד, ״אין פתרונות״, ששינה לו את חייו: ככל שאדם יודע לעומק שאין בכוחו לפתור, כך הוא יודע לעומק שיש פתרון אצל הקדוש ברוך הוא — וזה אינו ייאוש אלא הייחוד עצמו, ״השם אלוקיי״. בחלק השני של אות זו: כל הנביאים אינם מנגנים ומבררים מכוח דעתם אלא מכוח התקרבותם ויחודם למשה, כמו ״ואצלתי מן הרוח אשר עליך״ שבבמדבר י״א — ומשה עצמו נכלל ביד השם; ומכאן שההתכללות בצדיק היא הממוצע המחבר, וההתקשרות לרבנו היא ה״מקף״ שאין בכוחנו בלעדיו. רב דוד מוסיף ראיה יפה מרש״י בשמואל א׳ ט״ז — ששמואל אמר לשאול ״אנוכי הרואה״ ולא ״בלעדי״, וקודם משיחת דוד נאמר לו ״כאן אני מודיעך שאינך רואה״. בין לבין: המילון שכתבה אם חילונית לילדיה שחזרו בתשובה, רבי זושא והאפיקורס, שבע הדקות שבהן הרגיש שחייו מסודרים, ומעשה היהודי הפשוט שעמד שעות בציון ולא ביקש דבר לעצמו — מעשה שחלק א׳ נפסק באמצעו ונגמר בפתח חלק ב׳. בחלק ב׳ עוברים לדיון עם החברים: הקיבוץ שהוא כלל והפרט הבא אליו, הפתרון שאינו נראה כפי שציירנו, ומה עושים כשהלימוד יבש; ומשם ל״אמריקה זה סרט״, ל״המוצלח הגדול הוא מי שמסתיר הכי טוב את בעיותיו״, ולכך שאין בעולם אדם שאינו עומד בעבודת בירורים.

לכל הנושאים

שיעור על עבודת הבירור שבניגון ובשמחה, ומשם אל שברי הלוחות שבארון. הוא נפתח בשאלת חבר: הרבי מדבר שבלילה מבררים את הניגונים ושהניגון הוא שמחה, ואילו ראיית השמחה היא ״שפכי כמים לבך נוכח פני השם״ שנאמרה באיכה — ומיישב ביאור הליקוטים שהירידה עצמה היא בירור הרוח הנכאה, ובלעדיה גם התנועה שלמעלה אינה ניגון כלל. מכאן הרב מוציא כלל: כל בירור הוא שני דברים מעורבים שאינם ניכרים כשניים, ועיקרו החילוק בין לב נשבר לעצבות — חילוק שהחסידות כמעט מחקה מן הלקסיקון מפני סכנת העצבות, ולכן ״שם אומרים לך מה לא, וכאן אומרים לך מה כן״. שמחה שאין בה נקודת בירור אינה שמחה אלא הוללות, ״כל רוחו יוציא כסיל״, וכשם שיש נביאי שקר יש ניגוני שקר שאינם אלא מדמה של ניגון. ראיה מישעיהו ס״ו — ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״: נכי הרוח הם המבררים את הרוח הנכאה, והם עצמם ״שונאיכם מנדיכם״. ״יודע נגן״ אינו טכניקה ואינו החכמה שבשבע החכמות אלא מי שקולט את הבירור שבניגון, ולכן דוד הוציא בו את שאול מן הרוח הרעה. בחציו השני של חלק א׳ חוזרים לתורה: ביאור הליקוטים קושר את ״שפכי כמים לבך״ לשברי הלוחות שבאות ג׳, ששם הם מוזכרים דווקא בהקשר מיתת הלב — ועומק העניין שהבירור לוקח את המיתה עצמה ועושה ממנה לב נשבר, ״נשכחתי כמת מלב״. מכאן לארון: היריעות הן שעושות את הארון לארון, ובלעדיהן אין זה אלא ארון ברחוב; הארון נקרא ״עני״, והיריעה מוציאה אותו מעניותו ועושה אותו כלי קיבול — וזו נקודת הייחוד וכל האיחוד עם הצדיק. חלק א׳ נפסק באמצע המשפט על שני שלבי הארון, וחלק ב׳ פותח בהמשכו: שברי הלוחות הם הכלי והלוחות הם השמחה, ושמחה בלא לב נשבר היא שפיכת מים לרחוב. משם למידת העניות שבחיים — אין אדם שמח אלא מתוך יציאה מעניותו, והשמחה המדומה מבקשת למחוק את חוויית העני עצמה, וזו מיתת הלב; וכאן גם שורש הרע עין, שאין אדם מוכן לעמוד במקום הזה. בין לבין: מעשה החתונה בקורונה שכולם רקדו באוזניות והוא לא שמע דבר, הנואם שדיבר חמש דקות ולא אמר כלום, המעשה הארוך של השידור החי ברשות השידור והעיתונאי שאמר ״הלב שלי שותה דם״, רבי יצחק ברייטר ו״טויטע חסידים״, האברך שנכנס למניין עם כרוב ושישיית מים, העניים בברזיל שהעשירים משלמים לראותם רוקדים, והספר שהביא הבן מבית הספר ולימד איך להיות עשיר. סוף ההקלטה של חלק ב׳ מתפורר לשברי מילים.

לכל הנושאים

שיעור על שאלת ביאור הליקוטים בפתח התורה — ״יש להתפלא בדבר הרמזים שהשם יתברך מזמין לכל אדם במחשבה דיבור ומעשה״: הרי כל דיבור ומעשה של האדם נמשך מן המחשבה שבו, וזולתה ״נחשב בשרו כעץ ואבן״, ולמה אפוא ״יאריך ויוכרח כביכול״ להזמין את הרמזים גם בדיבור ובמעשה ולא במחשבה לבד. הרב מעמיד את הקושיה על יסוד אחר לגמרי: ליקוטי מוהר״ן אינו ספר חסידות שבא לחזק, אלא ספר שממשיך השגה — ובהשגה אין טפל; מצד ההשגה עצמה הדיבור והמעשה נראים פועל יוצא ממילא, ואם כן או שאין להזכירם או שהם ״מוכרחים״ — ולמה. התירוץ שבביאור: ״עיקר ויסוד כוונתו יתברך מיום שברא את עולמו להיות שכינתו והתקשרותו בתחתית המדרגות״ — ולכן הצמצום העיקרי הוא דווקא אל המעשה, ובלעדיו אין האדם תופס את הדבר אף במחשבה; מחשבה בלי מעשה היא ״רוח בלי גוף״, ומכאן לכתות שהפקיעו את המצוות המעשיות בשם ״העיקר מחשבה״, לדרכי החקירות, ולחידושים שהרבי קורא להם רק ״יפה ונעים״. משם — משל בגדי המלך החדשים והילד שקלט בשכלו הפשוט: ״ליקוטי מוהר״ן קשה להבין מרוב עקמימות השכל, זה ספר פשוט מאוד״. חציו האחרון של חלק א׳ הופך את הכל: המעשה שכנגד המחשבה הוא השכחה שבעולם התחתון כנגד הזיכרון שבעליון — ״המשפט האחרון הוא פצצה״ — ובלא שכחה אין זיכרון כלל; העולם הזה כולו שכחה אחת גדולה של השם יתברך, ודווקא דרכה זוכרים בו. וכאן נקודת השיעור: התבודדות הרבי שנשמעה — ״עד מתי אני עובר את החיים בהבל הבלים״ — והדקה או השתי דקות שבהן יהודי אומר זאת לעצמו הן עצמן ״זכרונו בדעתו״ ותחתית המדרגה שבה הוא דבוק בו יתברך; שלמה החכם באדם השיג את ההבל, ואילו ״אנשי רוח״ שאומרים אותו יוצא להם דיכאון. בדרך: מעשה הנמלים החוזרות לאותו מסלול, אלפיים חשבוניות החשמל שבעולם הבא, ראש השנה כיום הזיכרון שכל כוחו בשכחה שהוא מביא, והעצה — ״הפוך את זה לתפילה״: אתה שבור לרסיסים, אמור זאת לפניו. חלק ב׳, הנפתח באמצע דיבור, מסדר את המסקנה בפי החברים: זיכרון בדעת אינו ידיעה נוספת אלא לקלוט שהקדוש ברוך הוא בלתי מושג — ומשם לברכות על בן שנולד ולסדרי הזמנים לקראת ראש השנה, עד שההקלטה נקטעת באמצע.

לכל הנושאים

השיעור ניתן באומן בימים שלפני ראש השנה, וממשיך את ביאור הליקוטים מן המקום שהתבקש בסוף השיעור הקודם — ״עניין הקמץ ומקץ״ — אל הקטע האחרון-האחרון של הביאור: דפים חצי קרועים שמצא ר׳ שמואל הורביץ, שנכתבו לעצמו ״כפי מרוצת המוח שלו״ ולא סודרו לדפוס, ״וכל דבר קטן שמצאו פה הוא יקר״. הרב פותח מן הסתום שבתורה עצמה: הרבי מוכיח שכהן הוא אהבה דקדושה מ״ויקמץ הכהן״, ומסיים שפגם האהבה הוא ״ויהי מקץ שנתיים ימים״ — ״משחק מילים כזה״, שבקריאה פשוטה אין להבין מה לקמיצה ולאהבה ומה למקץ ולפגם הקמץ. ההקדמות מבחוץ: הקמיצה היא ״זיכרון לפני השם״, זכרון עולם הבא שזוכים לו מאהבה דקדושה; ומהאר״י — קמץ הוא שלוש אצבעות קמוצות כנגד שלוש הספירות העליונות הסתומות. ו״מקץ״ הוא יציאת יוסף מבית הסוהר בראש השנה על ידי פתרון חלום פרעה שהוא כוח המדמה — ופתרונו של יוסף אינו לבשר על הרעב אלא ״לבטל את הרעב״: שגם בתוך שנות הרעב עצמן יתגלה שובע, ״ויאסוף אלוקים את חרפתי״. משם לקטע הביאור: ״ראש המחשבה… עד רגל אדם מרכז הארץ הגשמי, ששם עצם יניקת עוון העקב״, ו״כל זמן שיורד אור הקמץ שבראש בלי אתערותא דלתתא שבביטול העקב — נפגם האור מקץ… חרפו עקבות משיחך בחרפת הרעב״. הרב מפרש: העקב הוא ״המקום הכי פחות שכל בבן אדם״, תכלית הריחוק מן הראש — וזהו ״רואה מרחוק יכול לטעות״; ודורות העקב הם עקבתא דמשיחא, שמקומם בארץ ישראל — ״שנתיים ימים״ הוא חטא המרגלים, ומקץ ארבעים שנה באים לארץ. הדורות האלה ״שקועים באהבות תחתונות בתכלית״, ודווקא בהם מתגלה פתרונו של יוסף: אהבה דקדושה שאינה של מי שסוגר עיניו מן העולם, אלא מתגלה מתוך האהבות הבהמיות עצמן — בקבוק הקוקה-קולה ש״מרווה ומצמיא ביחד״, האינטרנט, חמש עגילים באוזן אחת בציון; ״לעולם לא היה אהבה כמו בדור הזה״, ״לא, זה לא בלי כלים״, כי ״אהבת העקב לראש זה האהבה הכי גדולה שיש בעולם״ — וכשצעיר אומר ״אני אוהב את השם״, ״הם לא מברברים, הם מתכוונים״. מכאן העצה: לא לחרף את עצמו — ״קח, אתה מת״, כבדיחת האנגלים — אלא ״עיקר הווידוי: ריבונו של עולם, אני אוהב אותך״, תשובה מאהבה ״אף על פי שככה וככה״; ורק הצדיק, ״אין נבון וחכם כמוך״, ממתיק את חרפת הרעב, ״ואין לו סגנים״. הביאור מקשר זאת לתיקון ההתנשאות שזוכה לו נשמת משיח — ״המגושם זה המציאות, שומר את האדם מהתנשאות״, ״עכשיו יושב הרבי עם מי״ — ובסוף השיעור: רע עין היא מידת ההתנשאות, ״אהבת השם בלי עקב״, ו״המכוון של הרבי לדון לכף זכות את כל העולם כולו״. בדרך: הקיבוץ בירושלים שהתביישו בו לעשות קידוש, מרק של מים וצבע וזמירות, רב אלעזר קניג ש״נולדתי בירושלים, עכשיו אני בצפת״, הר הגרעינים על שולחן הקידוש, ו״פני הדור כפני הכלב״. הסיום — קריאה חוזרת של הקטע בפנים עד ״הנצח ינצח בניגון כינור״, וברכת שנה טובה: ״שנשמח שאנחנו בדור הזה, דור הגאולה״.

לכל הנושאים

השיעור הראשון בביתר אחרי אומן, סמוך ליום כיפור, נלמד בקבוצה מתוך ליקוטי הלכות, הלכות ברכות פרטיות, על פי תורת ״ויהי מקץ״. ר׳ נתן פותח ״בפשיטות״ שמבין המצרים מתחילה ההכנה לראש השנה וליום כיפור, והרב מלמד איך לקרוא: ״לאחוז ראש בתורה״ ולראות מה ר׳ נתן מדגיש בסיכום שלו — הזיכרון בכל יום ובכל עת, שהוא הפרטיות, ו״השם יתברך בעצמו מצמצם עצמו לפי היום ולפי האדם ולפי המקום״. בדרך: תיקון חצות כחיפוש הרוח הטובה ולא כנוסח, והחורבן הכללי שהרבי מלביש על האדם הפרטי; ״בשביל מה באת לפה? שתגיע למקום שיש שכחה ותזכור״. באמצע — סיפורי החזרה מאומן: הצעירים ה״זומבים״ בקרון, המודרנים שחיים ״במדמה״, ו״אומן זה כל עם ישראל… אין ייאוש, הרבי יכול לטפל בזה״. עיקר המהלך הוא סוד הצמצום: ר׳ נתן מתחיל מן המקום — ארץ ישראל היא נקודת המרכז שבה הקדוש ברוך הוא מצמצם את עצמו, וחוץ לארץ רק ״השתלשלות״, כמשל מי שעומד מחוץ לחתונה ורואה רק סרט; ״שנתיים ימים״ הוא חטא המרגלים, שפגמו ב״יום לשנה״, כלומר ״לא האמינו בסוד הצמצום״. ״בכל המקום אשר אזכיר את שמי״ — הקדוש ברוך הוא מזכיר ואתה זוכר, ״שני רבדים״ שמוכרחים לבוא ביחד: אתה ״מצמצם אינסוף בתוך שם״, ו״עיקר בית המקדש זה כוח הצמצום״; בלי זה ״זה חוכמות, תוכנת מחשב״, כחוכמת יוון שטימאה את המקדש וכבינה מלאכותית שהיא ״חוכמה בלי לב״. גם עולם הבא ״לא שם, זה פה״: יש ממד של לפני ושל אחרי, אבל ״העיקר זה פה״. באבן השתייה מתקבצות שלוש הבחינות — הכהן הגדול, קודש הקודשים ויום הכיפורים, יום אחד שכל השנה מצטמצמת בו. והסיום: ״עיני וליבי שם״ — לדעת שהקדוש ברוך הוא רואה אותך ומרגיש אותך הוא תיקון כל העוונות, שכולם השתלשלות מן השכחה; הווידוי הוא ״שכחתי אותך, אבינו״, וביום כיפור ניתנו הלוחות השניים. ברכת שנה טובה ומתוקה.

לכל הנושאים

השיעור בביתר אחרי יום כיפור, ״ממילא הכנה לסוכות״, ממשיך באותה הלכה בליקוטי הלכות מסוף אות א׳: הרע עין שהתקנא בגדולת ישראל עד שגברה השכחה, ו״עיקר הכנעת הרע עין על ידי אמת״ — מעשה אבא שאול ועינו של אבשלום. ר׳ נתן מפרש את הרע עין של אבשלום כמידת ההתנשאות, הרצון לנצח את השני, ומקשר אותה לרגלין דקדושה, מידת הנצח שדרכה בלבד תופסים עולם הבא. ״ניצחון לפי שעה אינו ניצחון כלל — אדרבה, הוא מנצח את עצמו בעצמו״: סופם של בעלי הניצחון ומלכי האומות, מול ״מי שכוונתו לשמיים באמת — הוא מנצח תמיד״. הרב מחדד: בקדושה אדם אינו רוצה לנצח אף אחד אלא ״לנצח את מידת הניצחון״ — את מי שרוצה לנצח אותו; התחרותיות מפריעה גם בעבודת השם, והמאבקים המייגעים עם התאוות הם האחיזה בנצחיות — ״אתה מנצח את עצמך קצת, אתה זוכה קצת נצחיות״, ו״זה שאנחנו לא מתייאשים ונלחמים — זה הניצחון בעצמו״. בדרך: הריקנות של המנצחים — שחקן הכדורסל אחרי האליפות, והנשיא הבודד. ״נצח ישראל לא ישקר״ — הניצחון אינו סובל את האמת ומביא לידי שכחה; שברי הלוחות באו מן הרע עין של הערב רב, ומשה שבר אותם כדי להכניס בהם את שבירת הלב — ״הדבר שהכי כואב לבן אדם שמנצחים אותו״, ומי שאינו יודע להיכנס לכאב של עצמו ״יש לו חיי גיהנום״; ״ניצחו אותי, ריבונו של עולם — מפה בן אדם מתחיל לנצח״. לקראת החג — הערבות כמקום הרגלין, ״ניצחתי ואנצח״, ומשל השור והשוחט; והסיום: ״אם תנסה לנצח את עצמך אף אחד לא ינצח אותך״. בקליפ שיחת החברים שאחרי השיעור — הניצחון בבית, ״בן קם באביו״, והשימוש בכאב כדי להתקדם.

לכל הנושאים

חדשלפני 4 ימים

שיעור חול המועד סוכות בביתר, בסוכה, ממשיך את ״לנצח את עצמך בכל מצב״ על תורה נ״ד ועל ליקוטי הלכות שלה, מן המקום שבו הרבי מביא את הזוהר: הרגלין, נצח והוד, נקראים ״תרי בדי ערבות״ — ״מילה שולית״ שר׳ נתן בונה עליה כמעט את כל הדרוש. מידת הניצחון היא ״הכוח שהכי מניע בני אדם בעולם הזה״ — מן התינוק שמנצח את אמו ועד הממציא שהשכל אצלו ״יושב בצד״ — והיא ״אינה סובלת האמת״; ״ניצחון מלשון נצחיות״, ועשו, שנגע ״בכף ירכו״, פגע בזכרון עולם הבא הפרטי, עד שהניצחון נהפך להפסד — בחתונה שמתחילה בקרב ובהספדים על החומוס והגבינות. התיקון: הנצח אינו הולך לבד — כרגל בלי חברתה וכערבה אחת שאין מברכים עליה — אלא עם מידת ההוד, ההודאה והכניעה; ״ניצחון יותר מדי״ הוא כשהנצח מנצח את ההוד, כיעקב הצולע. בחלק השני הרב קורא את מכתב ר׳ נתן שנכתב אחרי החג: ה״ישועות נפלאות״ הן ״לישב בסוכה בכל יום… ולצעוק הושע נא״; ״אחזי מאני דקרבא בידי״ — ״אתה אוחז את המאני קרבא… אתה צועק הושענא״, וזה ״הניצחון האמיתי״. ברסלב אינה נחמה ללוזרים: מי שמניח תפילין ויושב בסוכה ״בנצח עכשיו״, ור׳ נתן, ״האדם הכי מבוזה בעולם״, הוא המנצח הגדול, כי תיקן את מידת ההוד; מול תרבות ה״ווינרים״ של אמריקה, ״הרגשת הלוזריות — זה מה שגומרת את הבן אדם״, והעצה היא להגיע לכניעה ״מההתחלה ולא בדיעבד״. בדרך: החסידים שרקדו עם האבל, הטיסה מאומן, ״הרבי נפטר בנצח ונקבר בהוד״, והשען שלא ידע לכוון שעון; והסיום — ״ניצחתי ואנצח״, לצעוק הושענא בשמחה נוראה ועצומה.

לכל הנושאים

החיים התחילו לפני וממשיכים אחרי – יום כיפור נקודת המרכז

רגעים שמורים

נושאי השיעור

הורדות

החוברת

עוד על צמצום

עוד על זכרון עלמא דאתי

עוד על כלליות ופרטיות

התצוגה המקדימה הסתיימה